שישיםגיבורים

רבנו הקדוש רבי נחמן מברסלב עוד בטרם שהתפרסם היה בארץ ישראל, במסירות נפש עבר את המסע הכמעט בלתי אפשרי, הגיע לארץ ישראל וחזר למדינתו אוקראינה. החל להתפרסם ולקרב אליו תלמידים.

גם לאחר שחזר רבי נחמן מארץ ישראל, הגעגועים אליה בערו בו בעוצמה עצומה. מסופר שפעם, בסעודה שלישית בלמברג, ישב ודיבר זמן רב על קדושתה של ארץ ישראל, מתוך כיסופים עמוקים כל כך, עד שלעת ערב הרגישו היושבים עמו שכוחותיו כלים והוא כמעט גווע. "וְעוֹרְרוּ וְהֵקִיצוּ אוֹתוֹ וְהֵבִינוּ אָז אֲשֶׁר בִּגְלַל גּדֶל הִשְׁתּוֹקְקוּתוֹ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כָּלְתָה נַפְשׁוֹ לָצֵאת". (ימי מוהרנת חלק ב הקדמה)

רבנו מבקש שנתפלל שיהיו לו געגועים לארץ ישראל

בליקוטי מוהר"ן קנ"ח. ליקוטי עצות (אמת ואמונה ל"ה): וצריך כל אחד לבקש מהשם יתברך שיהיה לו כיסופים וגעגועים לארץ ישראל עד שיזכה לבוא לשם וגם שיהיו געגועים לכל הצדיקים לארץ ישראל"

אין לנו (ולו) שום מקום חוץ מארץ ישראל

מספר רבי נתן: "בְּיוֹם שַׁבָּת בַּבֹּקֶר, דִּבַּרְתִּי בְּבֵיתִי עִם אַנְשֵׁי-שְׁלוֹמֵנוּ הַרְבֵּה מִגֹּדֶל נוֹרְאוֹת קְדֻשַּׁת אֶרֶץ-יִשְֹרָאֵל, וְשֶׁכָּל הַתּוֹרָה מְלֵאָה מֵאֶרֶץ-יִשְֹרָאֵל, וְשֶׁאֵין לְיִשְֹרָאֵל שׁוּם מָקוֹם בָּעוֹלָם כִּי-אִם בְּאֶרֶץ-יִשְֹרָאֵל, שֶׁהִיא אַדְמָתֵנוּ וְאַרְצֵנוּ וְכוּ' וְכוּ'." (ימי מוהרנ"ת ב' ט"ז)

"לְמַעַן יֵדְעוּ דּוֹר אַחֲרוֹן יָקוּמוּ וִיסַפְּרוּ לִבְנֵיהֶם - כַּמָּה צְרִיכִין לְהִתְחַזֵּק לָבוֹא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל - כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת אִישׁ יִשְׂרְאֵלִי בֶּאֱמֶת מִגָּדוֹל וְעַד קָטן, כִּי קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַסְפִּיק לְכֻלָּנוּ , כִּי כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל מִגָּדוֹל וְעַד קָטן יֵשׁ לוֹ אֵיזֶה חֵלֶק בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְשָׁם חַיֵּינוּ שָׁם קְדֻשָּׁתֵנוּ שָׁם בֵּיתֵנוּ שָׁם אַרְצֵנוּ שָׁם אַדְמָתֵנוּ שָׁם חֶלְקֵנוּ שָׁם גּוֹרָלֵנוּ ...כָּל קְדֻשַּׁת אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי וְכָל נִצְחוֹן הַמִּלְחָמָה שֶׁצְּרִיכִין לְנַצֵּחַ בְּזֶה הָעוֹלָם, הַכּל הוּא לִזְכּוֹת לָבוֹא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יְזַכֵּנִי לָבוֹא לְשָׁם מְהֵרָה וְלִפְעל שָׁם מַה שֶּׁאֲנִי צָרִיךְ לִפְעל בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל..." (ימי מוהרנ"ת ב' א')

רבנו (כן) צריך את עזרתינו

פעם אחת אמר: העולם היו צריכים להעתיר הרבה עבורי , כי העולם הם צריכים אותי מאוד מאוד, כי העולם אין יכולים בלעדיי כלל (חיי מוהר"ן גדולת השגתו ח') אמר: התפללו עלי שאשוב לבריאותי ואוליך אתכם בדרך חדש, שלא היה מעולם... (שם כ"ד) גם אמר לי: אתה בלעדי אינך יכול לעשות, אבל אני בלעדיך גם כן איני יכול לעשות כלל. (שם צ')

תפילה של רבנו

רבי נחמן פותח את הליקוטי מוהר"ן בתפילה מאוד מיוחדת: "בעזרת אל עליון וכו'... בזכות זה נזכה לעלות לציון ברננה, אל קרית מלך דוד חנה" הספר של רבנו פותח בגעגועים לארץ ישראל, ירושלים, הר ציון!!!!

רבי נתן מתאר כיצד מיד עם הופעת השיעול הראשון, רבנו כבר ידע והודיע שזמנו בעולם מתקרב לקצו:

"אַחַר פְּטִירַת אִשְׁתּוֹ, (של רבנו) זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה, וְאַחַר שֶׁנָּסַעְנוּ מֵאִתּוֹ, בְּעֵת חֲזִירָתוֹ מִדַּרְכּוֹ לְבֵיתוֹ - בָּא עָלָיו בַּדֶּרֶךְ חֳלִי הַהוּסְט [שִׁעוּל] רַחֲמָנָא לִצְלַן, וְתֵכֶף שֶׁעָשָׂה הַהוּסְט (השיעול) הָרִאשׁוֹן, אָמַר: תֵּכֶף שֶׁיִּסְתַּלֵּק (שהוא עומד להיפטר מן העולם), וְהִתְחִיל מִיָּד לְדַבֵּר מֵהִסְתַּלְּקוּתוֹ ."

לאחר שחזר רבנו לביתו, מחלת השיעול הלכה והחמירה. הוא עצמו הבין היטב את חומרת מצבו, ביקש שיתפללו עליו, והרבה לדבר עם אנשיו על הסתלקותו הקרובה.

בתוך הדברים דיבר גם על מקום קבורתו. רבנו גילה שרצונו היה לנסוע לארץ ישראל ולהיטמן שם, אך הסתפק אם יהיה בכוחו להגיע. הוא הוסיף שגם אם ייקבר בארץ, חשש שלא יבואו אנשים אל קברו ושלא יהיה סביב ציונו אותו "עסק ועשייה" שראה בהם חשיבות גדולה.

"וְאָמַר שֶׁהָיָה רוֹצֶה לִנְסֹעַ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַיְנוּ לִנְסֹעַ עוֹד הַפַּעַם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּלְהִסְתַּלֵּק שָׁם אַךְ הוּא מִתְיָרֵא שֶׁמָּא לא יוּכַל לְהַגִּיעַ לְשָׁם. גַּם, אִם יִסְתַּלֵּק שָׁם לא יָבוֹאוּ אֲנָשִׁים עַל קִבְרוֹ וְלא יִהְיֶה לָהֶם עֵסֶק וְעֻבְדָּא עִם קִבְרוֹ אֲבָל כְּשֶׁיִּשְׁכַּב בִּמְדִינָתֵנוּ בְּוַדַּאי נָבוֹא עַל קִבְרוֹ לִלְמד וּלְהִתְפַּלֵּל שָׁם וְיִהְיֶה לוֹ שַׁעֲשׁוּעִים וְתַעֲנוּג גָּדוֹל מִזֶּה."

מכאן ואילך רבנו הרבה לדבר על הסתלקותו ועל חשיבות קברו. הוא גילה שוב ושוב את רצונו שאנשיו יבואו אל ציונו בקביעות, יאמרו שם תהילים, ילמדו תורה וירבו בתפילה ובתחנונים. את העניין הזה הדגיש בפני כמה מאנשיו, כדי שהקשר לציונו יימשך גם לאחר הסתלקותו.

כפי שראינו, רצונו של רבי נחמן היה לכתחילה להגיע לארץ ישראל ולהיקבר בה. אולם לצד הרצון הזה עמד אצלו שיקול מרכזי נוסף: מה יהיה עם ציונו לאחר הסתלקותו, והאם אנשיו אכן יוכלו לבוא אליו.

מתוך החשש שבארץ ישראל לא יבואו על קברו, הוא שקל גם מקומות אחרים. בין המקומות שעלו בדעתו הייתה למברג - לבוב של ימינו, הרחוקה כ־500 קילומטר מאומן - מקום שבו קבורים צדיקים גדולים. ואף על פי שראה בה מקום ראוי עבורו, גם ממנה הסתייג, מפני שחשש שאנשיו לא יבואו לשם על קברו:

"גַּם כְּשֶׁבָּא מִלֶּמְבֶּרְגְּ אָמַר שֶׁשָּׁם הָיָה טוֹב לְפָנָיו לְהִסְתַּלֵּק וְלִשְׁכַּב שָׁם מֵחֲמַת שֶׁשּׁוֹכְבִים שָׁם כַּמָּה וְכַמָּה צַדִּיקִים גְּדוֹלִים. אַךְ מֵחֲמַת זֶה לא הָיָה נִיחָא לֵהּ לְהִסְתַּלֵּק שָׁם מֵחֲמַת שֶׁשָּׁם לא יָבוֹא שׁוּם אֶחָד מֵאֲנָשָׁיו עַל קִבְרוֹ."

מתוך הדברים מתחדדת נקודה חשובה: רבנו לא עסק רק בשאלה היכן ראוי לו עצמו להיקבר, אלא גם במקום שבו יוכל ציונו להישאר נגיש לאנשיו - מקום שיבואו אליו, יתפללו בו ויהיה להם עיסוק תמידי בקברו.

"וְאָמַר שֶׁכְּשֶׁאֶחָד יָבוֹא עַל קִבְרוֹ וְיאמַר קַפִּיטְל תְּהִלִּים בְּהִתְעוֹרְרוּת הַלֵּב יִהְיֶה לוֹ תַּעֲנוּג גָּדוֹל מִזֶּה"

"וְאַחַר כָּךְ גִּלָּה הָעֲשָׂרָה קַפִּיטְל תְּהִלִּים וְאָמַר שֶׁמִּי שֶׁיָּבוֹא עַל קִבְרוֹ וְיִתֵּן פְּרוּטָה לִצְדָקָה וְיאמַר אֵלּוּ הָעֲשָׂרָה קַפִּיטְל תְּהִלִּים יַנִּיחַ עַצְמוֹ לָארֶךְ וְלָרחַב לַעְזר לָזֶה הָאִישׁ אַפִילוּ אִם עָבַר מַה שֶּׁעָבַר וְכוּ' וְיִחֵד שְׁנֵי עֵדִים עַל זֶה כַּמְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר"

יותר מהכל היה חשוב לו להיות קרוב

"בְּעֵת שֶׁדִּבֵּר עִם אַנְשֵׁי לָדִזִ'ין מֵעִנְיַן הַחוֹלַאַת שֶׁלּוֹ בִּתְחִלָּתוֹ, שֶׁמֻּכְרָח לְהִסְתַּלֵּק עַל-יְדֵי זֶה, וְדִבֵּר אָז מֵעִנְיַן קִבְרוֹ,אָז אָמַר בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: אֲנִי רוֹצֶה לִשָּׁאֵר בֵּינֵיכֶם -וְאַתֶּם תָּבוֹאוֹ עַל קִבְרִי וְכוּ' (וְזֶה הַדִּבּוּר יָקָר בְּעֵינַי מְאֹד מַה שֶּׁשָּׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ זֶה הַלָּשׁוֹן בְּפֵרוּשׁ שֶׁאָמַר: אֲנִי רוֹצֶה לִשָּׁאֵר בֵּינֵיכֶם) כִּי כָּל הָעוֹלָמוֹת תְּלוּיִים בָּזֶה מַה שֶּׁנִּשְׁאַר בֵּינֵינוּ:" (חיי מוהר"ן)

המקום שלו ארץ ישראל, אומן זה לא המקום שלו

בספר חיי מוהרן אות רכו: "שמעתי מרבי נפתלי שאמר באומין: כצאתי את העיר אפרש את כפי."

חיי מוהר"ן: "בָּעֵת שֶׁיָּשַׁב בְּאוּמֶין אָמַר לְרַבִּי נַפְתָּלִי: מִי יוֹדֵעַ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ פֹּה בְּאוּמֶין, שֶׁאָנוּ מֻכְרָחִים עַכְשָׁו לְהִתְעָכב בְּכָאן כָּל-כָּךְ, כִּי הַדָּבָר נִרְאֶה, שֶׁאֵין אָנוּ יְכוֹלִים לָצֵאת מִכָּאן, כִּי תָּפְסוּ אוֹתָנוּ לְכָאן וְאֵין רוֹצִים לְהַנִּיחַ אוֹתָנוּ מִפֹּה"

חיי מוהר"ן קנו: "אָמַר הַמָּקוֹם שֶׁלִּי הוּא רַק אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל מַה שֶּׁאֲנִי נוֹסֵעַ אֲנִי נוֹסֵעַ רַק לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל וּלְפִי שָׁעָה אֲנִי רוֹעֶה בִּבְּרֶסְלֶב וְכַיּוֹצֵא:"

מקומו האמיתי והנצחי

רבי אברהם ב"ר נחמן זצ"ל, מגדולי מעתיקי דעת ברסלב, מתייחס במפורש לשאלה מדוע רבנו נקבר בחוץ לארץ, אף שעוצם רצונו וכיסופיו היו לארץ ישראל.

לדבריו, כאשר רבנו דיבר על רצונו "להישאר ביניכם", יש להבין זאת על רקע המציאות של אותם ימים: הנסיעה לארץ ישראל הייתה מסוכנת וקשה כל כך, שרבנו ידע שאם יסתלק וייקבר שם, כמעט איש מאנשיו לא יוכל להגיע לקברו, וברבות השנים אף עלול עניין הציון להישכח.

הדבר מתחבר בדיוק למה שמספר רבי נתן על למברג. רבנו ראה גם בה מקום ראוי להיקבר בו, מפני הצדיקים הגדולים הטמונים שם, ואף על פי כן ויתר עליה מסיבה אחת: "גַּם כְּשֶׁבָּא מִלֶּמְבֶּרְגְּ אָמַר שֶׁשָּׁם הָיָה טוֹב לְפָנָיו לְהִסְתַּלֵּק וְלִשְׁכַּב שָׁם מֵחֲמַת שֶׁשּׁוֹכְבִים שָׁם כַּמָּה וְכַמָּה צַדִּיקִים גְּדוֹלִים. אַךְ מֵחֲמַת זֶה לא הָיָה נִיחָא לֵהּ לְהִסְתַּלֵּק שָׁם מֵחֲמַת שֶׁשָּׁם לא יָבוֹא שׁוּם אֶחָד מֵאֲנָשָׁיו עַל קִבְרוֹ."

כלומר, מקום הקבורה נשקל גם לפי האפשרות שאנשיו יוכלו להגיע אליו. למברג נדחתה מפני הריחוק, וארץ ישראל הייתה באותה תקופה רחוקה ומסוכנת עוד יותר.

אולם רבי אברהם מדגיש שהמציאות הזאת אינה מלמדת שזה היה רצונו הפנימי והסופי של רבנו. להפך, הוא כותב שרבנו מסר את נפשו להגיע לארץ ישראל, ושיציאתו ממנה הייתה מתוך כוונה לשוב אליה. את הדברים הוא מסכם במילים חדות: "ארץ ישראל הוא מקומו האמיתי והנצחי", ומוסיף שכל הסתלקותו בחוץ לארץ "בסיבת הדחיה מפני השעה" אך היא לא ביטלה את הרצון העמוק והיסודי של רבנו להיות בארץ ישראל. (ביאור הליקוטים*, לרבי אברהם ב"ר נחמן, תורה קנ"ה, אות י"ב; *חיי מוהר"ן)

אין שלמות יותר מזה

עדות נוספת נמצאת בדבריו של רבי שמואל הורביץ זצ"ל, מגדולי עובדי ה' שבחסידי ברסלב בדור הקודם. וכך הוא כותב: "כבר אמרתי באומן, שיש שלושה דברים: הצאן (דיזע שעפעליך), והמרעה (דיזע פאשע), והרועה (דער פאסטוך), והם לא ביחד. הרועה הוא רבנו הקדוש באומן, המרעה הוא ארץ הקודש, הצאן זה אנשיו..." ומסיים: "אבל צריך שיהיה הכל ביחד. אין שלימות יותר מזה! ה' יתברך יזכנו לזה בקרוב, אמן כן יהי רצון."

הדברים ברורים בפשטותם: הרועה הוא רבנו הקדוש, הצאן הם אנשי שלומנו, והמרעה הוא ארץ הקודש: "צריך שיהיה הכל ביחד. אין שלימות יותר מזה!" דהיינו, השלמות היא כאשר רבנו, אנשיו וארץ ישראל - הרועה, הצאן והמרעה - נמצאים יחד. (ימי שמואל השלם, קמא, אות מ"ז, עמ' צ"ו)

הארון באומן

במכתב ששלח רבי אליקים געציל ליבאווענע לרבי שמשון בארסקי, ובו מסר שלום לאנשי שלומנו ובפרט לרבי שלמה וועקסליר, הוא מביא את הסיפור על רבי נחמן הורודנקא, זקנו של רבנו, שביקש לנסוע לארץ ישראל. הבעל שם טוב הראה לו בהשגה את ארץ ישראל, את ירושלים, את הר הבית ואת קודש הקודשים, אך את ארון הברית לא ראה. כששאל על כך, השיב לו הבעש"ט ברמז שה"ארון" נמצא במעז'בוז'.

הכותב משתמש בסיפור הזה כדי להמחיש שגם כאשר קדושת ארץ ישראל וירושלים במקומן, עדיין יש מצב שבו ה"ארון" - הצדיק - נמצא במקום אחר. ולענייננו, אם הכל כבר כאן: ארץ ישראל, ירושלים, הר הבית וקודש הקודשים - ורק הארון נמצא באומן, אז מה שנשאר הוא פשוט להעלות את הארון לירושלים. ויש לזה תקדים תנכ"י....

יש מי שמרגיש שהעיסוק בארץ ישראל ובהעלאת ציונו של רבנו אינו מתאים לרוח ברסלב, שמזוהה כיום כל כך עם אומן ואוקראינה. אבל מבט פשוט בתורה, במדרשים ובדברי רבנו מגלה תמונה הפוכה: מארץ ישראל הכול מתחיל ואליה הכול מכוון.

מאברהם אבינו ועד רבי נחמן, ארץ ישראל היא מרכז הכיסופים של עם ישראל. רבנו עצמו מרבה לדבר על קדושתה, על מעלתה ולכן קשה לקבל מצב שבו דווקא בדור שלנו מתרגלים ל"מוחין של חוץ לארץ", עד שהשהות בחו"ל, ההשקעות, העסקים והנוחות שם הופכים כמעט לאידיאל.

מאחר ומקומו האמיתי והנצחי הוא בארץ ישראל ואין שלמות יותר מזה, וממילא, העיסוק בהעלאת הציון איננו סטייה מרוח ברסלב אלא יכול להתפרש דווקא כחזרה אל שורש הכיסופים של רבנו.

לכן ראוי להתחזק מחדש בדברי התורה, בשיחות רבנו ובאהבת הארץ המובטחת - ולא לתת להרגלי הגלות לטשטש את הכיוון הפנימי של ברסלב.

לפי עדות שנמסרה מפי ציפורה, בתו של סבא ישראל, סבא דיבר על עניין העלאת הציון במשך שנים רבות, ואף במשך כשני עשורים, עד שנותיו האחרונות.

בתקופת מלחמת המפרץ, בין י"א באב תש"נ - 2 באוגוסט 1990, לבין י"ד באדר תשנ"א - 28 בפברואר 1991, ישנה עדות נוספת על פעילותו בנושא. נחמן שי סיפר בראיון למוסף שבת של עיתון "משפחה" בספטמבר 2010, שבזמן מלחמת המפרץ נפגש עם רבי ישראל דב אודסר, וסבא אמר לו שהייעוד שלו הוא להביא את עצמות רבי נחמן לארץ ישראל, ושלא לחינם קראו לו הוריו בשם נחמן.

בראש חודש ניסן תשנ"ב - א׳ בניסן, 4 באפריל 1992 - לפי העדות המובאת ב"מכתבי ידידות - בירורים בעניין הנסיעה לאומן", אמר סבא במירון שיש להביא את הציון לארץ ישראל. סמוך לכך ניסו שני אנשים "לגנוב" את הציון ונעצרו, וסבא אמר שזה צריך להיות בצורה ממלכתית.

ביום השני של ראש השנה תשנ"ג - ב׳ בתשרי, 29 בספטמבר 1992 - התבטא סבא באומן בצורה ברורה יותר: "נגמר אומן, צריכים להביא את הציון של רבנו הקדוש לארץ ישראל". הוא אמר שהקיבוץ יהיה בירושלים, הסכים להצעה של הר ציון.

בט׳ בחשוון תשנ"ג - 5 בנובמבר 1992 - עבר הדבר לפעילות מדינית רשמית. סבא שלח מכתב לראש הממשלה יצחק רבין, עם העתקים לנשיא המדינה חיים הרצוג ולשר החוץ שמעון פרס. במכתב ביקש במפורש: "פונה אני אליך ראש הממשלה בבקשה מיוחדת במינה, העברת עצמותיו הקדושים של רבי נחמן מברסלב זצ"ל מאומן שבאוקראינה להר ציון שבירושלים". ובהמשך: "ממשלת ישראל, רק היא יכולה לפעול אצל ממשלת אוקראינה להעברתן של רבינו הקדוש... לישראל". סבא אף ביקש להיפגש עם ראש הממשלה כדי "שהחלום הנפלא הזה יהפך למציאות במהרה עוד השנה בעזה"י". צילום המכתב שמור בארכיון המדינה.

בסביבות חנוכה תשנ"ג, דצמבר 1992, סבא אף הלך לנשיא המדינה בעניין.

בי"ט בטבת תשנ"ג - 12 בינואר 1993 - הגיע נשיא אוקראינה ליאוניד קרבצ׳וק לביקור בישראל. הנשיא חיים הרצוג העלה בפניו את בקשת העלאת עצמות רבי נחמן. כבר למחרת, 13 בינואר 1993, פורסם שהרצוג השיג את הסכמת הצד האוקראיני להעברה. לפי הדיווחים, הפנייה נעשתה בעקבות בקשתו של רבי ישראל דב אודסר.

גם בסיוון תשנ"ג, בערך מאי-יוני 1993, סבא עדיין עסק בנושא באופן מעשי. לפי העדות, הוא ביקש מתלמידיו ללכת לבית הנשיא ולברר האם האוקראינים חזרו בהם ומה מצב עניין העלאת העצמות.

רק בסוף תמוז תשנ"ג, סביב אמצע-סוף יולי 1993, חל שינוי מעשי. סבא אמר שהרוסים חזרו בהם, ולכן לעת עתה "צריכים לנסוע במקום העצמות", וראש השנה יתקיים שוב באומן.

אולם גם אז הוא לא ויתר על עצם העלאת הציון. לאחר ראש השנה תשנ"ד, בסביבות ג׳ בתשרי - 18 בספטמבר 1993, אמר לפי אותה עדות: "יבוא זמן לזה, אבל כל זמן שלא נעשה, צריכים לנסוע לאומן". כלומר: כל עוד הציון לא הובא לארץ, נוסעים לאומן; אבל יבוא זמן שבו הדבר ייעשה.

גם בראש השנה האחרון בחייו, תשנ"ה - 6-7 בספטמבר 1994 - סבא עצמו עדיין נסע לאומן. כאשר ראה שהמהלך אינו יוצא לפועל בזמן הקרוב ושכנראה ימשיכו לנסוע לאומן עוד שנים, אמר שיש צורך לקנות שם דירות.

בחול המועד סוכות תשנ"ה, שבועות ספורים בלבד לפני פטירתו, אמר למי שלא נסע לראש השנה: "רבנו הקדוש אמר לנסוע אלי, אלי זה אומן". הדברים נאמרו במציאות שבה הציון עדיין נמצא באומן, לאחר שהניסיון להביאו לארץ לא יצא לפועל.

רבי ישראל דב אודסר נפטר בי"ח בחשוון תשנ"ה - 23 באוקטובר 1994.

נמצא שהעיסוק בהעלאת הציון לא היה רעיון חולף. יש עליו עדויות כבר מתקופת מלחמת המפרץ, פעילות ברורה ומתועדת בשנים תשנ"ב-תשנ"ג, מכתב רשמי לראש הממשלה, פעילות מול נשיא המדינה והתקדמות מול ממשלת אוקראינה. גם לאחר שהמהלך נעצר אמר סבא: "יבוא זמן לזה". ועד ראש השנה וחג הסוכות האחרון בחייו, שבועות בודדים לפני פטירתו, הוא עדיין התייחס למעשה למציאות שנוצרה בעקבות העובדה שהציון טרם הועלה לארץ.

אל יקשה לך שהצדיק לא הצליח

רבנו כותב בספר המידות: "אַל יִקְשֶׁה לְךָ הַדָּבָר כְּשֶׁאַתָּה רוֹאֶה, שֶׁהַצַּדִּיק לֹא תִּקֵּן אֵיזֶהוּ דָּבָר, כִּי זֶה סִבָּה מֵאֵת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיַּנִּיחַ מָקוֹם לְבָנָיו לְהִתְגַּדֵּל בּוֹ". ולענייננו, אל יקשה בעינינו שסבא ישראל פעל להעלאת הציון, ובסופו של דבר הדבר לא יצא לפועל. סבא פתח את הדרך, פעל, השתדל והראה לנו מה צריך לעשות. העובדה שהוא עצמו לא זכה להשלים את הדבר אינה מבטלת את הפעולה שלו, אלא משאירה לנו מקום להמשיך ממנה.

אין לנו כח לכבוש בבת אחת

כותב רבי נתן: "צריכים לכבוש קדושת ארץ ישראל מעט מעט, לגרש כל הרע וכו' לגרשם מעט מעט. כי אין לנו כח לתקן כל החובלים בבת אחת, לבטל הרע וכו'. וזה בחינת "לא תוכל כלותם מהר" וכו' "מעט מעט אגרשנו מפינך" וכו'. וזה טעם מה שמשה רבנו ע"ה לא זכה לבוא לארץ ישראל, כי לפי עוצם גדולת מעלתו אזי אם היה נכנס לארץ ישראל... הכל היה צריך להתתקן אז על ידי משה רבנו ע"ה, ומחמת שאז עדיין לא הגיע הזמן לזה וכו' ..וזהו הטעם מה שאנשים קטנים במעלה יכולים להכנס לארץ ישראל בנקל בלי התגברות מניעות כל כך וגדולי הצדיקים יש להם מניעות עצומות מלבוא לארץ ישראל..." (ליקוטי הלכות ברכת המזון ומים אחרונים ד', ז') היינו אך וכ"ש לגבי קבורת הצדיק בארץ ישראל והעלאת עצמותיו.

סכנה ומסירות נפש

ר' ישראל דב אודסר נחשב במשך שנים לצדיק אמיתי, צנוע ונלהב בעבודת ה', ולא רק בתוך ברסלב. הוא קיבל את המסורה מתלמיד מובהק של רבנו, היה דבוק בו ולא זז ממנו. וגם בפתק שרבי נחמן הוריד אליו מן השמים הוא מכונה "תלמידי היקר", ונאמר עליו: "עליך אמרתי האש שלי תוקד".

הקשר שלו עם נשיאי המדינה תמיד הפריע ל"ברסלב מאה שערים". אבל כדאי לזכור: כשהם היו צריכים עזרה לבניית בית מדרשם, הם ידעו לבקש ממנו שיפעיל את קשריו עם הנשיא. למרות העזרה הגדולה שקיבלו, הנשיא עצמו התבקש שלא להיכנס לבית המדרש בראש השנה.

לימים התחיל רבי ישראל לפעול להבאת ציון רבנו לארץ ישראל, ואף השיג התקדמות ואישורים. כאן כבר ההתנגדות נעשתה חריפה, משום שהקשר עם המדינה נגע ישירות בציון רבנו. לשיטתם, אין מקום לפעול עם הציונים אפילו לצורך קיום רצון הצדיק ומצוות ההלכה.

מאז החלו ההשמצות וההתנגדות. רבי ישראל נסוג מן העיסוק הפומבי בנושא, שמר עליו בשתיקה, והפנה את עיקר כוחו להפצת דעת רבנו על ידי הדפסת הספרים והפצתם.

אספר כאן איך נחשפתי לראשונה לעניין העלאת ציונו של רבנו לארץ ישראל. זה היה לפני כעשרים שנה. עד אז לא שמעתי על הנושא. ערב אחד נסעתי עם חבר מצפת להפצת ספרי רבי נחמן במרכז הארץ, וכשהגענו לרחוב השומר בבני ברק ניגש אלינו אברך בלבוש ליטאי. הוא הוציא חוברת פשוטה בצבע לבן ואמר לנו בזהירות: "בבקשה, אל תספרו לאף אחד שהבאתי לכם, זה מסוכן". בשקט הוא הסביר שהחוברת עוסקת בהעלאת ציון רבי נחמן לארץ ישראל.

לא קראתי אז את כל החוברת, אבל הספיק לי לדעת שני דברים: שרבנו רצה להיקבר בארץ ישראל, ושסבא ישראל עסק בפועל בניסיון להביא את ציונו לארץ.

עם השנים התחלתי להבין מדוע אותו אברך היה מפוחד כל כך. לפי עדויות ששמעתי מאנשים שהיו עם סבא ישראל, בתקופה שבה פעל להעלאת הציון, ולאחר שכבר הייתה התקדמות ממשית ואף הסכמות מצד הממשלות, קמה נגדו התנגדות חריפה. היו הפגנות, איומים והתנכלויות, עד שסבא נאלץ להתרחק ולהסתתר.

במיוחד זכור לי שגדעון הדס מחיפה סיפר לי לפי תומו שסבא ישראל היה אמור להיות סנדק בברית של בנו, אך לא יכול היה להגיע משום שהיה באותה תקופה במחתרת. כששאלתי אותו מדוע, הוא הסביר שהיו איומים על חייו בעקבות פעילותו להעלאת העצמות לארץ ישראל.

לפי העדויות ששמעתי, המצב הגיע לחשש ממשי שיפגעו בסבא או באנשיו. בעקבות זאת הוא הפסיק לעסוק בנושא ואף אמר לאחרים שלא לפעול בעניין.

חשוב להבין באיזה הקשר נאמרה ההוראה להפסיק לפעול: סבא עסק בזה זמן רב, רק לאחר שהמהלך נתקל בהתנגדות קשה והגיע למקום של סכנה הוא נסוג ואמר שלא לפעול.

ולכך יש גם הסבר בדברי רבנו: כאשר עניין מגיע למקום של מסירות נפש וסכנה, הצדיק אומר שלא לעשות. לכן אין סתירה בין הפעילות של סבא בתחילה לבין הוראתו לעצור אחר כך. כשהיה אפשר לפעול - הוא פעל. כשהמצב הפך למסוכן - הוא עצר ואף הורה לאחרים לעצור.

והגענו למצב מעניין עוד יותר: גם מי שהתנגדו בזמנו לפעילות של סבא להעלאת הציון משתמשים כיום באותה שיחה מאוחרת שלו כ"ראיה" שאין לפעול - אף שהשיחה עצמה נאמרה בעקבות המציאות שנוצרה מן ההתנגדות והלחצים של אותה תקופה. לכן אין ללמוד מאותה הוראה שסבא חזר בו מעצם הרצון להביא את רבנו לארץ ישראל. יש ללמוד ממנה שלא דוחקים את השעה ולא מסכנים אנשים.

לפעמים צריכים לעצור כי אי אפשר לעת עתה

כתוב בליקוטי הלכות: "כי אם היינו זוכים שמשה רבנו יבוא לארץ ישראל אז, היה ממשיך שם (בארץ ישראל) זכרון עולם הבא לכל ישראל ולא היו חוטאים והייתה גאולה לנצח בלי חורבן אחר כך. אבל בעוונתנו לא זכינו לזה ויתעבר ה' וכו' ויאמר אל תוסף דבר אלי וכו' כי לזכות שתבוא בעצמך לארץ ישראל לתקן הכל מיד לגמרי זה אי אפשר לפעול עתה..." (ליקוטי הלכות דיינים ה', ה') זה מבאר קצת עניין שסבא ישראל נסוג מהפעולה, בבחינה של "אל תוסף דבר אלי", כי אי אפשר לפעול עתה. אבל רק לעת "עתה", וברור שזה דבר שצריך לעשות ולקוות שנזכה לזה, מתי שנוכל ויהיה עת רצון לזה.

לפעמים צריך לעשות מה שהצדיק רוצה באמת ולא מה שהוא עכשיו אומר

מבואר בחיי מוהר"ן אות רכ"ב, שבעת פטירת רבנו היה נראה כאילו הסכים שיביאו לו דאקטיר, אף שלפני כן הזהיר שגם אם יצווה להביא דאקטיר - לא יביאו, כי בנפשו הוא. רבי נתן לא שמע את האזהרה הזאת בעצמו, ובכל זאת כותב שידע מדעת רבנו שאסור להביאו.

וכן בענייננו: אף שרבנו לא אמר בפירוש שבשנה פלונית יעלו את ציונו לירושלים, הוא גילה פעמים רבות שהמקום שלו הוא רק ארץ ישראל ושם רצונו להיות. לכן צריך ללכת אחר רצונו האמיתי, ולא להיתפס למראה חיצוני כאילו נגזר עליו להישאר באומן לעולם. וכן לגבי סבא ישראל: גם אם לאחר שפעל זמן רב אמר בשלב מסוים שלא לפעול, צריך להבין את כל מהלך דעתו ופעולתו, ולהיות תקיפים לעשות את מה שעולה מכל דברי הצדיק ורצונו.

העלאת הגוף ע"י העלאת הדעת

בשנתו האחרונה של סבא ישראל כאשר חדל מלפעול להביא את הציון, התעסק בעיקר בעניין הדפסת הספרים והפצתם, כידוע לכולם השאיר את כל הונו רק עבור זה, ואנשים עד היום מדפיסים ומפיצים. פעם אחת הוא התבטא (נמצא בהקלטות) שהעלאת הדעת של רבנו והתפשטות ספריו הם יביאו אותו לארץ ישראל. (אמר זאת בלשון אחר). ומאחר שגם העיסוק בהפצה ובהדפסה למטרה זו נמצא שמעולם הוא לא חדל לפעול להגשים את החלום להביא את רבנו לארץ.

רבי נתן מלמד בליקוטי הלכות יסוד עמוק: כאשר רוצים להגיע אל קדושת ארץ ישראל, מתעוררים מניעות ועיכובים גדולים, והכוח להתגבר עליהם קשור לקברי הצדיקים. לשם כך הוא מביא את כלב שהלך להשתטח על קברי האבות, ואת משה רבנו שלקח עמו ביציאת מצרים את עצמות יוסף, בדרך אל ארץ ישראל:

"ְּשֶׁרוֹצִים לָבוֹא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁשָּׁם עִקַּר כְּלָלִיּוּת כָּל הַקְּדֻשּׁוֹת, אֲזַי מִתְגַּבְּרִים וּמִשְׁתַּטְּחִים הַמְּנִיעוֹת וְהָעִכּוּבִים, הַנִּמְשָׁכִים מִבְּגָדִים הַצּוֹאִים, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַכְנִיעָם כִּי אִם בְּכֹחַ הַתּוֹרָה וְהַצַּדִּיקִים, וְהָעִקָּר בְּכֹחַ קִבְרֵי הַצַּדִּיקִים שֶׁכְּבָר נִסְתַּלְּקוּ וּבָאוּ לִמְנוּחָתָם. וְעַל כֵּן כְּשֶׁרָאָה כָּלֵב שֶׁמִּתְגַּבְּרִים מְאֹד עֲצַת הַמְרַגְּלִים שֶׁרוֹצִים לִפְגֹּם בִּקְדֻשַּׁת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, הָלַךְ וְנִשְׁתַּטַּח עַל קִבְרֵי אָבוֹת. וְעַל כֵּן גַּם בִּתְחִלַּת גְּאֻלַּת מִצְרַיִם שֶׁהָיְתָה בִּשְׁבִיל לָבוֹא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּתִיב: "וַיִּקַּח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ", בְּחִינַת קֶבֶר הַצַּדִּיק" (ליקוטי הלכות בציעת הפת ה, מז)

בדורנו אמנם אין מניעה גשמית להגיע לארץ ישראל, אבל נדמה שהמניעות האמיתיות עברו פנימה: קשה לחיות כאן מתוך אחדות, קדושה ויישוב הדעת. המצב הרוחני, החברתי, הפוליטי והביטחוני במבוי סתום. כביכול ניסו אינספור פתרונות, תוכניות ומהלכים, ושוב חוזרים המחלוקות, הפחד, הקיטוב והמלחמות.

דווקא במקום שבו הכלים הרגילים אינם מצליחים להביא את השינוי המיוחל, אולי צריך להעיז לחשוב גם אחרת -מהלך רוחני גדול ובלתי שגרתי. כאשר המצב נראה לעיתים בלתי פתיר בכלים המוכרים, ראוי לפחות לשאול: האם לא הגיע הזמן לנסות גם את הדרך שרבי נתן עצמו מצביע עליה - להביא את הצדיק אל ארץ ישראל?

בטח שמעתם, או עוד תשמעו, את דברי רבי נתן על קבר רבנו באומן: "שם המקום שהוכן לו מששת ימי בראשית". נכון, רבי נתן אמר זאת. אבל רבנו עצמו אמר: "המקום שלי הוא רק ארץ ישראל". האם רבי נתן סותר את רבו? האם רבנו חזר בו? ודאי שלא.

גם רבי אברהם, מתלמידי תלמידיו של רבי נתן, כותב ב"ביאור הליקוטים" שארץ ישראל היא מקומו האמיתי והנצחי של רבנו. בודאי שהוא לא יסתור את רבי נתן שאמר שהמקום באומן הוכן לו מששת ימי בראשית. אם כן, מוכרחים להבין את דברי רבי נתן על אומן בהקשר הנכון.

לפני הכול נזכור שלוש נקודות פשוטות:

1. רבנו רצה לכתחילה להסתלק ולהיקבר בארץ ישראל, כפי שמובא בחיי מוהר"ן ובימי מוהרנ"ת ומבואר בביאור הליקוטים.

2. ההלכה מתירה ומחשיבה העלאת עצמות לארץ ישראל, ובוודאי כשמדובר באדם שרצה להיקבר בארץ ולא זכה לכך.

3. ואומן עצמה לא הייתה בחירתו הראשונה של רבנו. בתחילה רצה ארץ ישראל, לאחר מכן דיבר על למברג, ורק בגלל שהוא רצה להישאר בנינו הוא הגיע לאומן ומצא שם את המקום המתאים לקבורתו. כלומר, אומן לא המקום שרבנו רצה בו מלכתחילה.

עכשיו אפשר להבין מדוע רבי נתן הדגיש כל כך שאומן היא "המקום שהוכן לו מששת ימי בראשית". בגלל שרבנו רצה אחרת ובסוף הגיע למקום אחר, שלא תחשוב שיש כאן איזה משהו משובש, אלא זה המקום שהוכן לו, משמים למרות שהרצון שלו היה אחר.

המקום שהוכן לו ולא מקום אחר באוקראינה

ועוד צריך לדעת: לאחר הסתלקות רבנו הייתה מחלוקת ממשית היכן לקבור אותו. היו מאנשי שלומנו שרצו בטפליק, אחרים רצו באומן אבל בבית העלמין החדש, ורבי נתן עמד על כך שייקבר דווקא בבית העלמין הישן באומן, סמוך לקברי הקדושים שנהרגו שם. רבי נתן אף נעזר בהירש ובערג, מן המשכילים שהיו מקורבים אליו, שפנו לשלטונות כדי שהקבורה תהיה במקום שעליו עמד.

ממילא, כאשר רבי נתן מספר לאחר מכן ששם היה "המקום שהוכן לו מששת ימי בראשית", הוא מחזק את הכרעתו בעניין הקבורה שהייתה אז: דווקא אומן, דווקא בית העלמין הישן, ולא המקומות האחרים שעליהם חלקו עמו. אין בדברים אלו הכרח לומר שאומן היא מקומו של רבנו לנצח, ובוודאי שאין להשתמש בהם כדי לסתור את דברי רבנו עצמו: "המקום שלי הוא רק ארץ ישראל". אדרבה, רבנו אמר שמה שהוא נמצא בחוץ לארץ הוא "לפי שעה". השימוש שלו במילים "המקום שלי" ביחס לארץ ישראל מבהיר היטב שיש הבדל בין המקום שבו נגזר עליו להיות באותה תקופה לבין מקומו האמיתי.

יש מי שתופסים את הביטוי "הוכן לו מששת ימי בראשית" כאילו רבי נתן גילה ברוח הקודש שאסור לעולם להזיז את רבנו מאומן. למעשה, זו כמעט הטענה היחידה הנשארת למתנגדים להעלאת הציון כאשר מציגים לפניהם את רצונו של רבנו בקבורת ארץ ישראל ואת ההלכה בעניין.

המקום שהוכן לו לא לנצח נצחים

אחד המפורסמים בברסלב נשאל כיצד אפשר להתנגד להעלאת הציון כאשר רבנו רצה להיקבר בארץ ישראל וכאשר ההלכה מאפשרת זאת. הוא לא השיב לגוף הדברים, אלא אמר שאסור לגעת בקבר משום שרבי נתן אמר שזה "המקום שהוכן לו מששת ימי בראשית".

אבל אם נקבל את הפירוש הזה, תיווצר סתירה ישירה בין רבי נתן לרבנו עצמו ובין רבי נתן לרבי אברהם. לכן מוכרחים להבין את הביטוי בתוך ההקשר שבו נאמר.

גם עצם הביטוי "מששת ימי בראשית" אינו אומר שאין אפשרות אחרת בעתיד. חז"ל אמרו על בת שבע שהיא הייתה ראויה לדוד "מששת ימי בראשית". אין פירוש הדבר שלא הייתה לדוד אפשרות לזיווג נוסף, כמו אביגיל. הביטוי בא לומר שהמצב שנוצר אינו מקרי, אלא היה מסובב מן השמים. הוא אינו אומר שכל אפשרות אחרת נשללת לעולם.

כך גם באומן. גם אם המקום הוכן לרבנו מששת ימי בראשית לצורך אותה קבורה ואותם תיקונים, אין זה שולל את ארץ ישראל, שהייתה רצונו לכתחילה ומקומו האמיתי.

אין לדייק ולהכריע הכרעה מוחלטת

ויש עוד ראיה חשובה לכך שאין לתפוס כל לשון של רבי נתן כהכרעה מוחלטת על העתיד. בחיי מוהר"ן כותב רבי נתן: "יְהִי רָצוֹן שֶׁיָּבוֹא מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ וִיבִיאֵנוּ לְשָׁלוֹם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשָׁה וְאָז יְתֻקַּן הַכֹּל". לכאורה אפשר היה לדייק מכאן שרק משיח יביא את ישראל לארץ, ולכן אין לעלות קודם לכן. אבל בפועל רבי נתן עצמו רצה לעלות ולהתיישב בארץ ישראל, ותלמידיו עלו לארץ עוד לפני ביאת המשיח. ברור אפוא שרבי נתן כתב לפי המציאות שעמדה אז לפניו, כאשר העלייה ההמונית לארץ נראתה רחוקה וכמעט בלתי אפשרית. הוא לא התכוון לקבוע שכל דרך אחרת שתיפתח בעתיד אסורה. ומכאן יש ללמוד גם לענייננו.

בזמנו של רבי נתן כמעט לא הייתה אפשרות מעשית להעלות עצמות מאומן לארץ ישראל. ממילא כאשר הוא דיבר על המקום שהוכן לרבנו, הוא דיבר על המציאות שעמדה לפניו - ולא על אפשרות עתידית שלא הייתה אז מעשית כלל.

ועוד: אילו באמת היה רבי נתן יודע ברוח הקודש שאומן היא מקומו של רבנו לעולם, מדוע רבנו עצמו חיפש מקום אחר? רבנו רצה להיקבר בארץ ישראל, לאחר מכן שקל מקום אחר, ורק לבסוף הגיע לאומן. וכי לרבנו עצמו לא הייתה אותה ידיעה?

כאשר רבנו דיבר על רצונו להיקבר בארץ ישראל, הוא הסביר מדוע הדבר קשה: הוא חשש שלא יצליח להגיע לשם, וכן שבארץ ישראל כמעט לא היו אז מאנשיו שיבואו לציונו. הוא לא אמר: איני יכול להיקבר בארץ ישראל משום שכבר נגזר מששת ימי בראשית שאהיה באומן. לכן ברור שהביטוי של רבי נתן אינו יכול לשמש ראיה נגד רצונו המפורש של רבנו בארץ ישראל.

אפשר להבין זאת במשל פשוט. אדם נסע למדינה זרה, הסתבך שם ונידון למאסר עולם. בני משפחתו פנו לאדם גדול שיחזק אותם, והוא אמר להם לקבל את הדין באמונה, להבין שמן השמים המקום הזה הוכן לו ושיש לו שם תיקון. עברו שנים. השלטון באותה מדינה התחלף, החוקים השתנו ונפתחה אפשרות אמיתית לשחרר אותו ולהחזירו הביתה.האם בני המשפחה יאמרו: "אסור לשחרר אותו! הרי אמרו לנו שהכלא הוא המקום שהוכן לו מן השמים"? בוודאי שלא.כל עוד לא הייתה דרך אחרת, היה צריך לקבל את המציאות ולמצוא את העבודה הרוחנית שבתוכה. אבל ברגע שנפתחה האפשרות להוציא אותו משם - עושים כל מה שאפשר כדי להשיב אותו הביתה.

והמשל אינו רחוק כל כך מדברי רבנו עצמו. בחיי מוהר"ן מובא שבאומן אמר רבי נחמן לרבי נפתלי: "מִי יוֹדֵעַ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ פֹּה בְּאוּמֶין, שֶׁאָנוּ מֻכְרָחִים עַכְשָׁו לְהִתְעַכֵּב בְּכָאן כָּל כָּךְ, כִּי הַדָּבָר נִרְאֶה שֶׁאֵין אָנוּ יְכוֹלִים לָצֵאת מִכָּאן, כִּי תָּפְסוּ אוֹתָנוּ לְכָאן וְאֵין רוֹצִים לְהַנִּיחַ אוֹתָנוּ מִפֹּה". רבנו עצמו משתמש בלשון של תפיסה ועיכוב: "תפסו אותנו לכאן".

כל עוד זו הייתה המציאות, היה צריך לקבלה ולהבין שיש שם תיקונים גדולים. אבל אם היום קיימת אפשרות הלכתית ומעשית לפעול להעלאת עצמותיו לארץ ישראל, אי אפשר להשתמש בדיבור שנאמר על המציאות של אז כדי למנוע את המקום שרבנו עצמו רצה בו. אומן הייתה המקום שהוכן לו בתוך המציאות שנגזרה עליו. אבל על המקום האמיתי שלו רבנו כבר אמר בעצמו: "המקום שלי הוא רק ארץ ישראל".

ברחמי ה' טענות המתנגדים מעוקמות

כאשר נחמיה עמד להשלים את חומת ירושלים, לאחר שכבר לא נותר בה פרץ ורק דלתות השערים טרם הועמדו, ניסו סנבלט וטוביה שוב ושוב להפחידו ולהפסיק את המלאכה. אז בא נחמיה לבית שמעיה בן דליה בן מהיטבאל, ושמע ממנו עצה שנשמעה לכאורה כהצלה: להיכנס אל ההיכל, לסגור את הדלתות ולהסתתר שם מפני המבקשים להורגו. אבל נחמיה לא קיבל את העצה. הוא אמר: "הָאִישׁ כָּמוֹנִי יִבְרָח?... לֹא אָבוֹא", ומיד הבין: "וָאַכִּירָה וְהִנֵּה לֹא אֱלֹהִים שְׁלָחוֹ... וְטוֹבִיָּה וְסַנְבַלַּט שְׂכָרוֹ". רש"י מפרש בפירוש ששמעיה היה נביא שקר שקיבל שוחד כדי להפחיד את נחמיה ולבטל את המלאכה.

הרמ"ד ואלי זצ"ל מבאר בעניין זה שהעצה הייתה כל כך מעוקמת ושקרית, עד שמן השמים סיבבו שתיאמר באופן כזה שנחמיה יוכל להכיר מתוכה שאין זו עצת אמת ושנותן העצה משוחד.

ויש בזה לימוד גדול לענייננו. לפעמים מציגים התנגדות להעלאת הציון בטענות שנשמעות כאילו הן באות מצד יראת שמים. למשל: אסור להביא את רבנו לארץ ישראל, משום שצריך לשמור דווקא על המניעות והקשיים להגיע לציון, כדי להגביר את הכיסופים. או בגלל שרבי נתן אמר שזה המקום שהוכן לו מששת ימי בראשית.. אבל כאשר מעמידים טענה כזאת מול רצונו של רבנו בארץ ישראל, מול מעלת הקבורה בארץ ישראל ומול ההלכה המתירה להעלות נפטר לשם, ומול זה שהוא אמר המקום שלי הוא רק ארץ ישראל ושלל הראיות - העיקום שבתוכה עצמו צריך לעורר אותנו לבדוק היטב מאין היא באה. כמו אצל נחמיה: לא כל עצה שנאמרת בשם קדושה, פחד או זהירות היא בהכרח עצת אמת. לפעמים דווקא כאשר הטענה נעשית מעוקמת כל כך, מן השמים נותנים בזה סימן להכיר שהדעת משוחדת.

נחמיה לא נתן לפחד ולעצות המתחזות לרוחניות לעצור את בניין ירושלים. הוא המשיך במלאכה, והכתוב מסיים: "וַתִּשְׁלַם הַחוֹמָה... וַיֵּדְעוּ כִּי מֵאֵת אֱלֹהֵינוּ נֶעֶשְׂתָה הַמְּלָאכָה הַזֹּאת".

לדורות ולא לדורי דורות

רבי נתן באמת אומר שזה המקום שהוכן לו מששת ימי בראשית לדורות. הלשון לדורות אינו כמו הלשון עד סוף כל הדורות!! לדורות זה גם לכמה דורות. שוב, רבי נתן לא יגיד משהו שיסתור את רבנו שאמר שהמקום שלו הוא רק ארץ ישראל והוא רועה בברסלב לפי שעה, באופן זמני, לכן רבי נתן אומר לדורות ולא עד סוף כל הדורות דהיינו שזה מקום לפי שעה, זמני.

מי מעז לגעת בגופת הצדיק?

אחת הטענות מצד המסופקים בעניין העלאת עצמותיו של ר' נחמן היא: מי בכלל מסוגל להתעסק עם עצמותיו של רבנו? מי ראוי לגעת בקודש הקודשים? הטענה מובנת, אבל רבי נתן עצמו כבר התייחס לכך בשעת הסתלקותו של רבנו ואמר: "שֶׁיַּעֲשׂוּ עִמּוֹ רַק כְּמוֹ שֶׁעוֹשִׂין עִם שְׁאָר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי הֵבַנְתִּי שֶׁכָּךְ רְצוֹנוֹ", וכששאלו האם רבי נתן ואנשי רבנו צריכים לעסוק בו בעצמם דווקא, השיב: "שֶׁבְּנֵי הַחֲבוּרָה הָעוֹסְקִים בָּזֶה תָּמִיד יַעַסְקוּ עִמּוֹ". רבי נתן אף הסביר: "לְפִי גְּדֻלָּתוֹ אֵין נִמְצָא אָדָם בָּעוֹלָם שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לַעֲסֹק עִמּוֹ", ואף על פי כן הבין שרצונו הוא שאנשי החברא קדישא, שזהו תפקידם, יעסקו בו. מכאן שהשאלה איננה מי מרגיש ראוי מצד מדרגתו, אלא מי ממונה כדין לעסוק בדבר, ולכן טבעי שגם בהעלאת עצמותיו יעסקו אנשי חברא קדישא המומחים לכך.

כשעצמות רבי נחמן יגיעו לארץ ישראל, נקבל שכל בהיר כל כך, עד שכל מה שידענו עד היום מרבי נחמן יהיה ביחס אליו כמו גן ילדים. אז רבנו יהיה באמת רבי - ראש בני ישראל - בלי אחיזה של השקר ובלי הבלבולים.

להבנת הדברים, רבנו אומר שהניצחון במלחמה מול היצר הרע הוא רק בכניסה לארץ ישראל. בלי כניסה לארץ ישראל אין ניצחון. רבי נתן מספר בימי מוהרנ"ת: "וּבִפְרָט מֵעֵת שֶׁשָּׁמַעְתִּי הַתּוֹרָה הַנּוֹרָאָה 'ט' תִּקּוּנִין', שֶׁהִזְכִּיר אָז רַבֵּנוּ ז"ל בְּעֵת שֶׁאָמַר הַתּוֹרָה הַנַּ"ל: וְכָל מִי שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת אִישׁ יִשְֹרְאֵלִי, דְּהַיְנוּ שֶׁיֵּלֵךְ מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא, אִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת לָזֶה כִּי-אִם עַל-יְדֵי אֶרֶץ-יִשְֹרָאֵל. וְאָמַר אָז: כְּשֶׁמְּנַצְּחִין הַמִּלְחָמָה וּבָאִין לְאֶרֶץ-יִשְֹרָאֵל - אָז נִקְרָא 'אִישׁ מִלְחָמָה', כִּי קֹדֶם שֶׁבָּאִין לְאֶרֶץ-יִשְֹרָאֵל, אָז 'אַל יִתְהַלֵּל חוֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ', אֲבָל כְּשֶׁמְּנַצְּחִין - אָז נִקְרָא 'אִישׁ מִלְחָמָה'". וכאשר רבי נתן שאל את רבנו למה כוונתו ב"ארץ ישראל", האם הכוונה לבחינה או לקדושה של ארץ ישראל, רבנו הבהיר שהכוונה לארץ ישראל ממש: "וְגָעַר עָלַי וְעָנָה וְאָמַר: כַּוָּנָתִי כִּפְשׁוּטוֹ, אֶת אֶרֶץ-יִשְֹרָאֵל הַזֹּאת עִם אֵלּוּ הַבָּתִּים... הַיְנוּ שֶׁכָּל כַּוָּנָתִי כִּפְשׁוּטוֹ, שֶׁצָּרִיךְ כָּל אִישׁ יִשְֹרָאֵל לָבוֹא לְאֶרֶץ-יִשְֹרָאֵל הַגַּשְׁמִי הַזֶּה... כִּי כָּל הַמִּצְווֹת צְרִיכִין לַעֲשֹוֹת כִּפְשׁוּטוֹ דַּיְקָא".

מקובל מרבנו שאמר: "ניצחתי ואנצח". אם הניצחון הוא דווקא בכניסה לארץ ישראל, הרי "ניצחתי" התקיים כאשר רבנו נסע בצעירותו ונכנס לארץ ישראל. אבל מהו "ואנצח"? מתי יהיה אותו ניצחון נוסף? הוא כבר ניצח פעם אחת כאשר נכנס לארץ ישראל בחייו, והוא מבטיח גם: "ואנצח". ממילא יש להבין שהניצחון הנוסף יהיה כאשר יגיע שוב לארץ ישראל.

ר' נתן מדגיש כמה פעמים שרבנו נמצא בחוץ לארץ באופן זמני. הוא מביא את דברי רבנו: "המקום שלי הוא רק ארץ ישראל", ובאומן הוא נמצא "לפי שעה". ראב"ן כותב שרבנו לא התכוון להשתקע באומן, ושמקומו האמיתי והנצחי הוא בארץ ישראל. רבי שמואל הורביץ כותב במפורש שסופו של דבר רבנו יהיה איתנו בארץ ישראל. וסבא ישראל, בעל הפתק, השתדל בפועל להביא את ציון רבנו לארץ ישראל. הוא הבין בפשיטות שכך צריך לעשות כדי שרבנו יגיע לכאן. הדבר תואם את ההלכה, את האפשרות המעשית של העלאת עצמות צדיק לארץ, וגם את הציפייה לקיום ההבטחה "ואנצח" - שרבנו ייכנס שוב לארץ ישראל.

ועכשיו יש לשים לב לנקודה נוספת.מה פירוש "ניצחון"? את מה מנצחים בכניסה לארץ ישראל? רבי נתן כותב בכמה מקומות שרבנו אמר לתלמידיו שלא ישמרו את חידושי התורה וההשגות שגילה לפני נסיעתו לארץ ישראל. לכן עיקר מה שיש בידינו מרבנו בספריו הוא מן ההשגות והחידושים שגילה לאחר שחזר מארץ ישראל. כלומר, לאחר הכניסה לארץ ישראל היה אצל רבנו שינוי כזה בהשגה, עד שכל מה שהיה קודם לכן נחשב ביחס להשגות החדשות כדבר שאין צורך להחזיק בו. הכניסה לארץ ישראל הביאה עמה שכל חדש, השגות חדשות וגילויים חדשים.

ומכאן אפשר להבין מה צפוי להיות לאחר הכניסה הבאה לארץ ישראל, כאשר יתקיים "ואנצח". אם לאחר הכניסה הראשונה כל ההשגות הקודמות נעשו ביחס להשגות החדשות כדבר שצריך לעזוב, אפשר להבין מה עשוי להתרחש כאשר רבנו ייכנס שוב לארץ ישראל. כל מה שלמדנו עד היום, כל מה שאנו יודעים ומבינים היום בברסלב, יהיה כמו גן ילדים. יתגלו תבונות בהירות, השגת אלוקות, הבנת החיים ואור ה', באופן שכל מה שהיה ברור לנו עד היום יקבל עומק ובהירות חדשים לגמרי.

וכאן מקבלים משמעות מיוחדת דברי ראב"ן בביאור הליקוטים: כל זמן שרבנו נמצא בחוץ לארץ - אין "רבי" אלא "ריב"; וכאשר יגיע לארץ ישראל יהפך מ"ריב" ל"רבי". כל זמן שרבנו בחוץ לארץ, עדיין יש מוחין של חוץ לארץ - ריב, מחלוקת, ספקות ובלבולים. אבל בכניסתו לארץ ישראל תתגלה בהירות חדשה וזכה בהשגת אלוקות. אז רבנו יהיה באמת ראש בני ישראל על כל ישראל, בתודעה ברורה ונקייה, בלי אחיזה של מפורסמים של שקר ובלי אמונות כוזבות. ואז יתקיים באמת המעבר מ"ריב" ל"רבי".

תוספת: ימי מוהרנ"ת : "וְכָל מִי שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת אִישׁ יִשְֹרְאֵלִי, דְּהַיְנוּ שֶׁיֵּלֵךְ מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא, אִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת לָזֶה כִּי-אִם עַל-יְדֵי אֶרֶץ-יִשְֹרָאֵל. וְאָמַר אָז: כְּשֶׁמְּנַצְּחִין הַמִּלְחָמָה וּבָאִין לְאֶרֶץ-יִשְֹרָאֵל - אָז נִקְרָא "אִישׁ מִלְחָמָה", כִּי קֹדֶם שֶׁבָּאִין לְאֶרֶץ-יִשְֹרָאֵל, אָז "אַל יִתְהַלֵּל חוֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ", אֲבָל כְּשֶׁמְּנַצְּחִין - אָז נִקְרָא "אִישׁ מִלְחָמָה". וְאַחַר-כָּךְ אָמַר כָּל הַתּוֹרָה הַנַּ"ל אֵיךְ זוֹכִין לָבוֹא לְאֶרֶץ-יִשְֹרָאֵל; אַשְׁרֵי אֹזֶן הַשּׁוֹמְעָה. וְאַחַר-כָּךְ, סָמוּךְ אַחַר שֶׁאָמַר הַתּוֹרָה הַנַּ"ל, שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ ז"ל: מַה כַּוָּנַתְכֶם בָּזֶה שֶׁאֲמַרְתֶּם, שֶׁהָעִקָּר הוּא אֶרֶץ-יִשְֹרָאֵל?. וְגָעַר עָלַי וְעָנָה וְאָמַר: כַּוָּנָתִי כִּפְשׁוּטוֹ, אֶת אֶרֶץ-יִשְֹרָאֵל הַזֹּאת עִם אֵלּוּ הַבָּתִּים. הַיְנוּ שֶׁכָּל כַּוָּנָתִי כִּפְשׁוּטוֹ, שֶׁצָּרִיךְ כָּל אִישׁ יִשְֹרָאֵל לָבוֹא לְאֶרֶץ- יִשְֹרָאֵל הַגַּשְׁמִי הַזֶּה, שֶׁמְּיֻשָּׁב בְּאֵלּוּ הַבָּתִּים וְהַחֲצֵרוֹת, הָעוֹמְדִים שָׁם בִּצְפָת וּטְבֶרְיָה וּשְׁאָרֵי מְקוֹמוֹת אֶרֶץ-יִשְֹרָאֵל, כִּי כָּל הַמִּצְווֹת צְרִיכִין לַעֲשֹוֹת כִּפְשׁוּטוֹ דַּיְקָא, וְאִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת אֶל הַקְּדֻשָּׁה כִּי-אִם עַל-יְדֵי אֶרֶץ-יִשְֹרָאֵל הַזֶּה, הַיְדוּעָה לָנוּ שֶׁיִּשְֹרָאֵל נוֹסְעִים לְשָׁם."

תוספת: שיחה מוקלטת של ר' ישראל דב אודסר. הסבא: מי הרב"י? "ר'אש ב'ני י'שראל" הוא הרב"י, רבי נחמן מברסלב הוא הרב"י (סבא צוחק), הלומדים וכל הרבנים שהם אומרים שהם הרבי, 'אתה רבי? טוב מאד, בא רגע' (סבא צוחק), ברוך השם, הרבי שלנו הוא לא שקרן, הוא הרבי, ברוך השם, אנחנו מתלמידיו של רבינו הקדוש (סבא צוחק)... כל ה"גדולים" הם יתביישו ויתבטלו ויתבטלו לגמרי, מי הרב"י? ה"ר'אש ב'ני י'שראל" הוא הרב"י, מי "הר'אש ב'ני י'שראל"? "נַ נַחְ נַחְמָ נַחְמָן מאומן" הוא "ר'אש ב'ני י'שראל", הוא הרב"י (סבא צוחק).

אני זכיתי להכיר אנשי אמת, תלמידי רבנו, זכיתי להכיר. ראיתי כל השקרנים, לא נשאר, רק רבינו הקדוש, הוא הרבי (סבא צוחק). כולם יתבטלו ויתביישו, כל הגדולים, כל הגאונים, "חטאנו, עוינו, פשענו, גזלנו, רשענו" (סבא צוחק).

הוא רבינו ישאל לכל הרבנים: "מי הרבי?" אז כולם יגידו ויאמרו: "הרבי, אתה הרבי", לא יהיה אחד שיאמר: "הרבי הוא זה", "רק רבינו הקדוש" כולם יסכימו

כולם ישאלו, יבואו לכותל וישאלו ויאמרו: "מי הוא הרבי?", אז יאמרו כולם: "הרבי הוא "ר'אש ב'ני י'שראל"" (סבא צוחק), הרבי, רבינו הקדוש כבר גילה מי הוא הרבי, "ר'אש ב'ני י'שראל,, כתוב ב"ליקוטי מוהר"ן": ""ר'אש ב'ני י'שראל" ראשי תיבות רב"י" (סבא צוחק), "ר'אש ב'ני י'שראל" ראשי תיבות רב"י, זה כתוב ב"ליקוטי מוהר"ן" (סבא צוחק).

קבר הצדיק קדוש בקדושת ארץ ישראל

רבנו אכן אמר שקברי צדיקים בחוץ לארץ בבחינת קדושת ארץ ישראל, ודיבר כך על ציון הבעל שם טוב. אבל ברור שאין הכוונה שחוץ לארץ נעשית בפועל ארץ ישראל. רבנו עצמו, כדי להשיג את בחינת ארץ ישראל, מסר את עצמו ונסע לארץ ישראל ממש.

בחיי מוהר"ן מודגש שקדושת האיש הישראלי תלויה בהיותו "בארץ ישראל ממש". לכן קדושת קבר הצדיק בחו"ל בשום אופן לא תחליף לארץ ישראל עצמה, ובוודאי שאינה הופכת את אומן למקום שיש להשתקע בו כאילו היה ארץ ישראל. גם המצוות וההלכות התלויות בארץ אינן חלות שם.

לפני כמה שנים הסביר לי חסיד ברסלב מבוגר, אדם ששנה ולמד וקיבל, דבר מהותי מאוד להבנת החשיבה של חסידים רבים. הוא אמר לי: "תבין, אצלנו מקובל שאומן זו עיר קדושה, ולכן רבי נחמן בחר להיקבר בה. מכל המקומות בעולם רבי נחמן מצא את המקום שאליו כולם צריכים להגיע, גם הוא. ולכן אנחנו נוסעים לאומן, ולא דווקא לרבי נחמן. רבי נחמן בחר במקום שאליו כולם צריכים להגיע לתיקון". ואז הוסיף בפשטות גמורה: "באמת, שגם בלעדי רבי נחמן חלילה, אנחנו נמשיך להגיע לאומן".

הדברים נשמעו לי אז הזויים. הוא לא היה ציני ולא ניסה להתלוצץ. הוא אמר את הדברים בבהירות ובכנות. הייתי כמה שניות בשוק, ואז פתאום הבנתי את דברי סבא ישראל שאמר פעם: "גם כשהעצמות יעלו לארץ ישראל, אומן יישאר מקום קדוש, וימשיכו לנסוע לאומן. יסעו עד שיבינו".

עד אז הדיבור הזה היה תמוה בעיניי. מה פירוש לנסוע לאומן אם רבי נחמן כבר לא יהיה שם? איך אפשר לנסוע לאומן בשביל אומן, ולא בהכרח בשביל להיות אצל רבי נחמן? אבל למעשה אנחנו כבר רואים שיש אנשים שבאים לאומן לא דווקא בשביל רבי נחמן אלא בשביל להיות שם עם רב מסוים, עם דמות מסוימת או עם משהו אחר שמבחינתם נעשה מרכזי ומוחשי יותר.

אם מבינים את שני סוגי החשיבה, הדברים נעשים ברורים יותר. יש אדם שנוסע לאומן בשביל להיות באומן ויש אדם שנוסע לאומן בשביל להיות אצל רבנו. יש מי שרוצה שרבנו יעלה לארץ ישראל כדי להיות קרוב אליו, והעיר אומן כשלעצמה אינה מעניינת אותו. ולעומתו יש מי שגם אם רבי נחמן יהיה בארץ ישראל, עדיין ירצה לנסוע לאומן, כי עבורו אומן קדושה ובעלת משמעות משל עצמה.

שלטונות אוקראינה והעסקים באומן צריכים להבין שהעלאת העצמות לארץ ישראל אינה אומרת בהכרח שהעיר אומן תאבד את התיירות היהודית. יהיו אנשים שימשיכו להגיע לשם גם לאחר מכן. וייתכן שדווקא אלה שימשיכו לנסוע יהיו תיירים שמוציאים יותר כסף, כפי שקורה באתרי תיירות יהודיים אחרים בחו"ל.

בואו נאמין יחד שאנחנו באים לאומן רק בשביל להיות אצל רבי נחמן שיקרב אותנו לה' יתברך ויתקן אותנו. וכן בפרפראות לחכמה על תורה ה' ח"ב כותב הרב מטשערין: "הלא עיקר הקיבוץ עכשיו הוא בשביל לבוא להתפלל על קברו וכן עכ"ל" וכן בפרפראות לחכמה סימן ס"א (חדרי רשב"י) וז"ל: "ופה גילה דעתו בפירוש שכוונתו להאסף יחד גם על קברו ז"ל להתפלל שם כי עצמות יוסף הוא קבר הצדיק ממש וכו'". לא בשביל להיות באומן אלא על קברו היכן שנמצאים עצמותיו.

אומן שלעצמו מקום קדוש וישאר מקום קדוש

דבר מעניין שדווקא נוטה לכיוון שאומן עצמה הוא מקום קדוש, רבי נחמן מטולטשין מתלמידי מוהרנ"ת, כתב לחסידי ברסלב שעלו לארץ ישראל והתגוררו בעיה"ק צפת: "אשריכם אשר אתם יושבים בצל ארעא קדישא, ומסתמא משתוקקים ומתגעגעים להתאבק בעפר ציון הקדוש והנורא אשר חפר ומצא שורש קדושת ארץ ישראל, כמרומז בספריו הקדושים והנעימים. ואשרינו שאנחנו זוכים להתאבק פה בעפר ציון הקדוש והנורא, אשר חפר ומצא שורש קדושת ארץ ישראל, ומשתוקקים ומתגעגעים להתאבק בעפר אדמת קודש ארץ הקודש. תשוקתנו," (מובא בעלים לתרופה, מכתבי רנ"ט). מדבריו מתבאר שכביכול המקום באומן זה מקום מיוחד בלי קשר לרבנו.... שכביכול רבנו מצא מקום מיוחד שהוא שורש ארץ ישראל ושם בחר להיקבר ולעסוק בתיקון נשמות ישראל. אם כך, אומן תמיד ישאר מקום קדוש, תמיד יהיה שורש ארץ ישראל, גם כאשר עצמותיו יעברו לארץ ישראל. כן יש לזכור שקבורים שם 30 אלף שנטבחו על קידוש ה', ובשביל זה הוא בחר דווקא בבית העלמין הזה הישן , אז ודאי שזה מקום קדוש, וישאר מקום קדוש.

אומן הייתה סגורה הרבה שנים

משך עשרות שנים הדרך לאומן הייתה כמעט סגורה בפני רוב חסידי ברסלב. בשנת 1937 הפסיק למעשה הקיבוץ המסודר באומן תחת השלטון הסובייטי, והגישה לציון נעשתה קשה ומסוכנת. מעטים הצליחו במשך השנים להגיע במסירות נפש, לעיתים בחשאי ובתנאים קשים. רק בשנת 1988 התירו השלטונות הסובייטיים לראשונה לקבוצה גדולה של כ־250 חסידים להגיע לאומן, ובשנה שלאחר מכן כבר הגיעו כ־925 איש. מכאן הלכו השערים ונפתחו עד לקיבוץ הגדול שאנו מכירים היום.

עשרות שנים לא הייתה אפשרות חופשית להגיע לציון, ורק מעטים הצליחו להגיע במסירות נפש ובדרכים קשות. אף שרבנו רצה שיבואו אליו, מן השמים הדבר לא התאפשר. ולבסוף הגיע הזמן, השערים נפתחו, ומה שנראה עשרות שנים בלתי אפשרי - נעשה פתוח לרבים.

יש בזה חיזוק גדול גם לענייננו. רבנו רצה להיקבר בארץ ישראל, אך הדבר לא התאפשר לו. סבא ישראל פעל להביאו לארץ, וגם אז הדבר לא יצא לפועל. אבל אין מזה מקום להתייאש. מה שאינו מתאפשר בזמן מסוים, יכול להתאפשר בזמן אחר.

כמו שבעניין אומן התחילו מעטים שמסרו את נפשם להגיע, ולבסוף נפתחו השערים לכולם, גם כאן הדבר יכול להתחיל ממעטים שמבינים את החשיבות ופועלים למענה. וכשתגיע השעה, מה שנראה היום רחוק - יהפוך בעזרת ה' למציאות.

בתפיסה

"בָּעֵת שֶׁיָּשַׁב בְּאוּמֶין אָמַר לְר' נַפְתָּלִי: מִי יוֹדֵעַ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ פֹּה בְּאוּמֶין שֶׁאָנוּ מֻכְרָחִים עַכְשָׁו לְהִתְעָכֵּב בְּכָאן כָּל כָּךְ. כִּי הַדָּבָר נִרְאֶה שֶׁאֵין אָנוּ יְכוֹלִים לָצֵאת מִכָּאן, כִּי תָּפְסוּ אוֹתָנוּ לְכָאן וְאֵין רוֹצִים לְהַנִּיחַ אוֹתָנוּ מִפֹּה". כאילו רבנו אומר שהוא נמצא בתפיסה, בבית אסורים, ואינו יכול לצאת.

רבנו רצה ארץ ישראל. אלא שהחולי תפס אותו מוקדם ובמצבו כבר לא היה פשוט להגיע שוב לארץ ישראל. וגם אילו היה מגיע אז, כמעט שלא היו שם מאנשיו שיבואו לקברו. לכן התחיל לחפש מקום קבורה שם, ולבסוף בחר באומן. אומן היא בחירה מתוך המציאות שנכפתה עליו, אבל עדיין רבנו עצמו אומר: "תפסו אותנו לכאן ואין רוצים להניח אותנו מפה".

אם קולטים את הנקודה הזאת, אין סתירה בכך שאומן הייתה מקום טוב עבור רבנו, שהוא פעל שם תיקונים עצומים, ושמשמים הוכן לו המקום הזה - ומאידך להבין שזה מקום טוב בדיעבד שבו הוא נמצא ב"תפיסה", ולא המקום שאליו השתוקק לכתחילה.

הדבר דומה לאדמו"ר גדול שהשלטון גזר עליו מאסר עולם, אבל נתן לו לבחור באיזה בית מעצר ישהה. בתחילה חשב לבחור במקום שבו נמצאים צדיקים ואדמו"רים נוספים, אך המקום היה רחוק מאוד מחסידיו. מאחר שאהב את חסידיו ורצה שיוכלו לבקרו, חיפש מקום קרוב יותר. לבסוף בחר בית מעצר שבו היו יהודים רבים שנאסרו בגלל יהדותם, וגם חסידיו יכלו להגיע אליו בנסיעה שאינה רחוקה כל כך. עברו השנים, וחסידיו התחזקו מאוד מן ההשגחה שבבחירת המקום. הם שמעו כיצד רבם מחזק שם יהודים, מציל נפשות ופועל דברים עצומים. הם הבינו שלא לחינם נגזר עליו להיות דווקא שם, ושמן השמים פועלים על ידו תיקונים גדולים בתוך בית המעצר.עד שיום אחד הצליחו כמה חסידים להשיג מן השלטונות אישור לשחרר את רבם. ואז קמו אחרים ואמרו: אסור להוציא אותו משם. הרי הוא בעצמו בחר את המקום הזה; הרי הוא פועל שם תיקונים עצומים; הרי כל כך הרבה נפשות זוכות בזכותו; ואם באמת היה רוצה לצאת, הוא צדיק גדול ויכול היה כבר להשתחרר בעצמו.

כל עוד אי אפשר היה לשחררו, התחזקו באמונה שהכול בהשגחה ושיש לו שם עבודה גדולה. אבל כאשר נפתחת האפשרות לשחררו ולהחזירו למקום שאליו באמת רצה להגיע - אין להשתמש במעלות של בית המעצר כדי למנוע את השחרור.

והנמשל לענייננו מוחשי מאוד. אומן יכולה להיות מקום שהוכן לרבנו, מקום שבו פעל ופועל תיקונים עצומים, מקום שבו התחזקו וניצלו רבבות נפשות - ובכל זאת רבנו עצמו אמר: "תפסו אותנו לכאן ואין רוצים להניח אותנו מפה". ואם תיפתח הדרך להוציאו מן ה"תפיסה" ולהביאו אל המקום שהוא עצמו אמר עליו: "המקום שלי הוא רק ארץ ישראל" - לא נשתמש דווקא במעלות של אומן כדי להשאירו שם. נזכור את הכלל: אין אסור מתיר עצמו מבית האסורים!! ומה יותר גדול ממצוות פדיון שבויים...

יש הטוענים: אילו רצה רבנו שבעתיד יעלו את עצמותיו לארץ ישראל, מדוע רבי נתן, שכתב כל כך הרבה בליקוטי הלכות ובשאר ספריו, לא כתב זאת במפורש? ומדוע רבנו עצמו לא השאיר צוואה מפורשת בעניין? בדומה ליוסף הצדיק.

אלא שרבי נתן עצמו מלמד שלא כל דבריו של רבנו היו מובנים בשעת אמירתם עד תכלית כוונתם. בימי מוהרנ"ת הוא כותב על דברי רבנו לאחר שובו מלמברג: "כָּל הַדִּבּוּרִים וְהַשִּׂיחוֹת וְהַתּוֹרוֹת וְהַמַּעֲשִֹיּוֹת... שֶׁכֻּלָּם הָיוּ צַוָּאוֹת אֵיךְ לְהִתְנַהֵג תָּמִיד, רַק שֶׁבְּחַיָּיו הָיוּ כַּמָּה דִּבּוּרִים, שֶּׁלֹא הֵבַנְתִּי הֵיטֵב עַד הֵיכָן הֵם מַגִּיעִים".

ובהמשך כתב: "וַאֲנִי מֵבִין בְּכָל פַּעַם לְמַפְרֵעַ מִדְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים אֵיךְ לְהִתְנַהֵג... שֶׁאָמַר בְּפֵרוּשׁ לִפְנֵי כַּמָּה אֲנָשִׁים, רַק לֹא שָֹמוּ לָהֶם לֵב אָז, רַק אַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ הֵבִינוּ וְרָאוּ הַכֹּל".

רבי נתן עצמו מעיד אפוא שיש בדברי רבנו דברים שרק לאחר זמן מתברר עד היכן הם מגיעים וכיצד יש לנהוג על פיהם. ממילא, העובדה שלא מצאנו צוואה מפורשת בנוסח "העלו את עצמותיי לארץ ישראל" אינה קושיא.

רבנו דיבר שוב ושוב על מעלת ארץ ישראל, מסר נפשו להגיע אליה ואף גילה את רצונו להיקבר בה. כאשר מצרפים לכך את ההלכה והמצווה להעלאת נפטר לארץ ישראל ואת הקפדתו של רבנו שלא לזוז מן השולחן ערוך, יש מקום לבחון את הדברים גם לפי המציאות שנוצרה בדורות שלאחריו.

בימי רבי נתן העלאת הציון מאומן לארץ ישראל כמעט שלא עמדה כאפשרות מעשית. רובם הגדול של אנשי רבנו חיו בחוץ לארץ, והמציאות המדינית והמעשית הייתה שונה לחלוטין. מאתיים שנה לאחר מכן השתנתה המציאות, ודברים שלא היה להם אז ביטוי מעשי יכולים להיבחן מחדש.

אצל יוסף היה צורך מיוחד בצוואה זו. המכילתא מבארת שיוסף לא ביקש מבניו להעלותו מיד לאחר פטירתו, משום שהמצרים לא היו מניחים להם לעשות זאת. לכן קשר את העלאת עצמותיו לזמן שבו ישראל עצמם יצאו ממצרים.

והדבר מובן גם מצד המציאות. בני ישראל עתידים היו לצאת ממצרים לאחר המכות, חורבן מצרים וקריעת ים סוף. לאחר יציאתם אף נאמר בתורה שלא לשוב בדרך הזאת עוד. ממילא, אם עצמות יוסף היו נשארות מאחור בשעת היציאה, לא היה מקום להניח שעם ישראל ישוב בעתיד למצרים במיוחד כדי להעלותן. משום כך היה צורך שיוסף יצווה מראש: בשעה שאתם יוצאים - אל תשאירו אותי כאן, "וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה".

ואכן התורה מדגישה שמשה עצמו לקח את עצמות יוסף בשעת היציאה: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ", ורק לאחר הכניסה לארץ הסתיים המסע בקבורתן בשכם.

אולם יש כאן נקודה עמוקה יותר. העלאת עצמות יוסף לא נועדה רק להביאו למנוחתו בארץ ישראל. במדרשים ובדברי הזוהר נקשרת נוכחות ארונו של יוסף עצמה ליציאת מצרים ולקריעת הים. במדרש נאמר על "הים ראה וינוס" שהים ראה את ארונו של יוסף, ובזכות יוסף שנס מן העבירה - הים נס מפניו. נמצא שעצמות יוסף לא היו רק דבר שישראל נשאו עמם בדרך לארץ; הן עצמן היו קשורות לסיוע במהלך הגאולה והיציאה ממצרים.

ממילא הוראת יוסף "והעליתם את עצמותי מזה" אינה רק בקשה אישית להיקבר בארץ ישראל. עצמותיו היו עתידות לסייע לישראל ביציאתם ממצרים, במדבר ועד הכניסה לארץ.

אצל רבנו לא עמדה באותה שעה יציאת מצרים של עם שלם ולא היה צורך להזהיר שלא ישאירוהו מאחור. רבנו גם לא נשכח באומן. ציונו נשאר במשך הדורות במרכז חייהם של אנשי שלומנו והקשר אליו לא נפסק. ממילא לא היה אותו צורך בשבועה שתבטיח שבשעת יציאה חד־פעמית לא יישאר הציון מאחור.

גם מן המכילתא עצמה עולה שלא כל מי שעצמותיו הועלו ממצרים השאיר צוואה מפורשת. חז"ל דורשים מן המילים "מזה אתכם" שגם עצמות שאר השבטים הועלו עם בני ישראל. התורה מספרת על שבועתו של יוסף, אבל אינה מספרת ששאר השבטים השאירו שבועה דומה; ואף על פי כן, לפי חז"ל, העלו ישראל גם את עצמותיהם.

עוד משהו, למי שטרם ידע: לגבי הקיבוץ על קברו בראש השנה, רבנו לא אמר במפורש: "לאחר הסתלקותי תבואו לקברי בראש השנה". רבי נתן למד זאת מתוך הרמזים והדיבורים של רבנו. ואילו כאן, לגבי מקום קבורתו, רבנו ממש אמר שהוא רוצה להיקבר בארץ ישראל. ושהמקום שלו הוא רק ארץ ישראל.

קדושת ירושלים והקיבוץ תפעל

רבי משה דוד וואלי, הרמ"ד וואלי, היה מקובל, פרשן תנ"ך ורופא מחכמי איטליה, ותלמיד־חבר של הרמח"ל. בפירושו לספר עזרא, על הפסוק שבו נצטוו בני הגולה להתקבץ בירושלים כותב: "והנה העצה הנכונה היתה לקבצם אל ירושלים, לשני טעמים: הא', כדי שיתחילו להכנע בענין הקיבוץ. והב', כדי שקדושת המקום תעשה את שלה, ותתן בלבם להסכים אל התיקון להשלימו."

הרמ"ד וואלי מלמד שעצם הקיבוץ בירושלים מביא לידי הכנעה והסכמה, ומעבר לכך - "קדושת המקום תעשה את שלה" ותסייע להשלים את התיקון.

יש מי שחושש שאם ציון רבנו יהיה בישראל, השלטון הציוני יתערב, וגורמים שונים שעלולים להפריע לקיבוץ, בעוד שבאומן נדמה שהמציאות פשוטה יותר. אלא שלא נכון רק לפי המציאות הנראית לעין. הרמ"ד וואלי כותב במפורש: "קדושת המקום תעשה את שלה, ותתן בלבם להסכים אל התיקון להשלימו". דווקא בירושלים יש כוח שאינו תלוי רק בחשבונות הרגילים. קדושת ירושלים, ובצירוף ציונו של רבנו, יכולים לפעול את שלהם, להכניע התנגדויות, להסיר מניעות ולסדר את הדברים באופן שאיננו יכולים לצפות מראש.

לימוד ממשה כשהעלה את עצמות יוסף

רבי נחמן דיבר הרבה על רצונו בקבורת ארץ ישראל, וההלכה מלמדת שיש מעלה להעלות נפטר לארץ ישראל, ובפרט כאשר זה היה רצונו. ממילא, העלאת עצמות רבנו לארץ ישראל היא מבחינתנו המשך ישיר לרצונו - וכעין העלאת עצמות יוסף, שהייתה קיום בקשתו וצוואתו.

ביציאת מצרים, כאשר עם ישראל עסק בביזת מצרים ולקח את הכסף, הזהב והרכוש, משה רבנו עסק בדבר אחר: בעצמות יוסף. בזמן שכל העם עסוק בעניינים אחרים, משה הולך לחפש את ארונו של יוסף. הוא אינו מוצא אותו מיד, אבל אינו מתייאש. לפי המדרש, סרח בת אשר - וברמז: ראשי תיבות סב"א - היא שגילתה לו היכן נמצא הארון, בתוך הנילוס. אלא שגם לאחר שידע את המקום, עדיין לא הייתה דרך טבעית להוציאו. לפי המדרש, המצרים הטמינו את ארונו של יוסף בעומק הנילוס ואף הכבידו עליו כדי שלא יוכלו להוציאו. משה פונה ליוסף ואומר לו שאם הוא רוצה לצאת עם ישראל ולהגיע לארץ ישראל - זה הזמן. משה עצמו חייב להמשיך עם העם, להנהיג אותם ביציאה ממצרים, ואינו יכול להישאר שם זמן רב. ואז נעשה הנס: ארונו של יוסף צף על פני המים, ומשה לקח אותו עמו.

אפשר ללמוד מכאן הרבה לענייננו. העולם עסוק בענייניו הרוחניים והגשמיים, ומי שיזכה יעסוק בדבר הנכון והראוי להעלות את ציונו של רבנו לארץ הקודש. שנית, לא להתייאש מן המניעות. משה ידע שיוסף צריך לעלות, חיפש דרך, השתדל כפי יכולתו והתפלל. הוא לא ידע מראש כיצד יוציא ארון שנמצא בתוך הנילוס. הוא עשה את שלו, והישועה הגיעה בדרך שלא הייתה בידו לעשות בעצמו. צריך לרצות, לחפש דרך, להשתדל במה שאפשר ובעיקר להתפלל שהשם יתברך שיסיר את המניעות.

בלעדיך אני לא יכול גם

יש נקודה שחשוב מאוד לקחת לתשומת הלב: לפעמים אנחנו חושבים שאם מדובר בצדיק גדול, הוא כבר אינו צריך את התפילות, הרצונות והפעולות שלנו. "אם הוא רוצה - שיעשה". אבל רבנו עצמו לימד אחרת.

חז"ל אמרו: "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". לפעמים דווקא מי שיש לו כוח גדול לפעול עבור אחרים, צריך שאחרים יפעלו עבורו.

כך היה אצל משה רבנו. כל חייו הוא התפלל על עם ישראל, מסר נפשו עבורם, עמד לפני הקב"ה פעם אחר פעם וביקש עליהם רחמים. וכשהגיע הדבר שהוא עצמו השתוקק אליו יותר מכל - להיכנס לארץ ישראל - הוא התחנן: "ואתחנן אל ה'". אבל היה חסר שגם ישראל יבקשו עבורו.

כביכול הם חשבו: משה רבנו צריך אותנו? מי אנחנו שנפעל עבור משה? והנה דווקא כאן הייתה חסרה התפילה שלהם. משה פעל עבורם כל הזמן, אבל כשהוא היה צריך אותם - הם לא הבינו עד כמה גם להם יש חלק בדבר.

אותו יסוד אנו רואים אצל רבנו עצמו. רבנו אמר: "העולם היו צריכים להעתיר הרבה עבורי, כי העולם הם צריכים אותי מאוד מאוד, כי העולם אין יכולים בלעדיי כלל" (חיי מוהר"ן, גדולת השגתו ח'). וכן אמר: "התפללו עלי שאשוב לבריאותי ואוליך אתכם בדרך חדש, שלא היה מעולם" (שם, כ"ד). ועוד אמר לרבי נתן: "אתה בלעדי אינך יכול לעשות, אבל אני בלעדיך גם כן איני יכול לעשות כלל" (שם, צ').

ויש לזה גם עדות מעשית ממש. במכתב הראשון שב"עלים לתרופה" מובא: "זֶה הָאִגֶּרֶת כָּתַב אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה מֵאוֹסְטְרָאָה לִכְלַל אַנְשֵׁי־שְׁלוֹמֵנוּ שֶׁיִּתְפַּלְּלוּ עֲבוּרוֹ, כִּי הָיָה לוֹ אָז מֵחוּשׁ וְחוֹלַאַת גָּדוֹל וּבִקֵּשׁ מְאֹד שֶׁיִּתְפַּלְּלוּ עֲבוּרוֹ, וְאַחַר כָּךְ שָׁב לְאֵיתָנוֹ. וּבְבוֹאוֹ לְבֵיתוֹ אָמַר שֶׁהֵם פָּעֲלוּ בִּתְפִלָּתָם שֶׁשָּׁב לְאֵיתָנוֹ מֵהַחוֹלַאַת הַנַּ"ל". כלומר, רבנו עצמו ביקש מאנשיו להתפלל עליו, ולאחר מכן אמר בפירוש שהם פעלו בתפילתם.

ובעניין אומן רבנו אף השתמש בלשון של תפיסה: "מִי יוֹדֵעַ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ פֹּה בְּאוּמֶין, שֶׁאָנוּ מֻכְרָחִים עַכְשָׁו לְהִתְעַכֵּב בְּכָאן כָּל כָּךְ... כִּי תָּפְסוּ אוֹתָנוּ לְכָאן וְאֵין רוֹצִים לְהַנִּיחַ אוֹתָנוּ מִפֹּה".

רבנו עצמו אומר "תפסו אותנו לכאן", וחז"ל אומרים "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". ממילא אין מקום למחשבה: אם רבנו רוצה להגיע לארץ ישראל - שיגיע בעצמו. אנחנו צריכים אותו, אבל הוא עצמו לימד שגם הוא צריך את התפילות, הרצונות והפעולות שלנו.

וכך גם הדברים הגדולים ביותר פועלים בעולם הזה בדרך פשוטה וטבעית. תפילין קדושות נעשות מעור של בהמה, ספר תורה נכתב על קלף, ואדם קם לתפילה בעזרת שעון מעורר. הדברים הרוחניים הגדולים ביותר מתגלים דרך מעשים חומריים פשוטים.

כך גם בעניין העלאת רבנו לארץ ישראל. לא מספיק לומר: "אם הוא ירצה - הוא כבר יגיע". צריך לרצות, להתפלל, לפרסם, לעורר את הלבבות ולפעול בדרך הטבע.

סבא ישראל התבטא שהגאולה תלויה בעניין הזה, ודיבר על הצורך להתפלל שרבנו ירצה להגיע. אבל כאשר הרצון הזה יתעורר מן השמים, עדיין צריך שיהיו כאן אנשים שיעשו את הפעולות בפועל.

רבי נתן מביא בליקוטי הלכות, על פי הזוהר והאריז"ל, ביאור בעניין חטא המרגלים: דור המדבר עמד במדרגה רוחנית גבוהה מאוד: הם הלכו עם ענני הכבוד, אכלו מן, ונקראו "דור דעה". וראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי. והמרגלים חששו מן הכניסה לארץ ישראל, משום שסברו ששם יאבדו את המדרגה הגבוהה שזכו לה במדבר.

ורבי נתן מסביר שזה עצמו (שהם לא רצו לאבד את מדרגתם) היה החטא. כי אין התכלית להישאר תמיד במדרגה עליונה ומופשטת, אלא צריך לבטל את הדעת וההשגות בפני רצון ה' וההלכה. גם לאחר שזוכים למעלות גדולות צריך לדעת שהשם יתברך גבוה למעלה מכל השגה עד אין סוף, ורצונו היה שיכנסו להתיישב בארץ ישראל. המרגלים היו צריכים להניח את כל החשבונות שלהם ולהאמין בהבטחת השם.

ולפי זה ניתן להבין גם את ההתנגדות להבאת עצמות רבנו לארץ ישראל. אין ספק שהנסיעה לאומן, שבירת המניעות והזכייה להיות אצל רבנו הקדוש באומן הן מעלות גדולות שאין לשער. ממילא אפשר להבין מדוע יש טענות רבות מדוע ראוי להשאיר את הציון דווקא באומן. אבל דווקא כאן נמצא הניסיון. מאחר ורצון רבנו היה להיקבר בישראל ולפי ההלכה יש לכבד את רצונו ולהעלות את עצמותיו לארץ ישראל. אף שנראה לנו לפי הבנתנו שאנחנו נפסיד את המעלה של הנסיעה לאומן וכו' עלינו לעשות את רצון ה' וההלכה. (אחד החברים טוען שהעיסוק בהעלאת הציון לישראל הוא לפי זה תיקון חטא המרגלים, ולכן סבא חתם באחד המכתבים "החותר והמרגל לתכלית האמת")

קרוב מתוק

בליקוטי מוהר"ן (סוף ס"ב) "וְעַל כֵּן בְּכָל פַּעַם וּפַעַם שֶׁנּוֹסֵעַ לְהַצַּדִּיק, צָרִיךְ שֶׁיִּרְאֶה שֶׁיָּבוֹא בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ, לֹא כְּמוֹ שֶׁכְּבָר הָיָה אֵצֶל הַצַּדִּיק, וְעַכְשָׁו הוּא בָּא פַּעַם שֵׁנִית, רַק כְּמוֹ שֶׁלֹּא הָיָה מֵעוֹלָם אֵצֶל הַצַּדִּיק, וְיִהְיֶה אֶצְלוֹ כְּמוֹ שֶׁבָּא עַכְשָׁו מֵחָדָשׁ פַּעַם רִאשׁוֹן".

סיבת הריחוק וההסתרה היא כדי להגביר את החשק והגעגועים. כמשל לאשה שמסרבת לגור עם אהובה ומעדיפה להישאר רחוקה ממנו, רק כדי שלא יתרגל אליה וכדי שימשיך להתגעגע אליה. אבל כאשר האהוב מצליח לשכנע אותה שהוא ימשיך לאהוב אותה ולהתגעגע אליה גם כאשר יהיו קרובים ויחיו יחד, שהם יעבדו על זה ביחד, ודאי שהיא תרצה להיות קרובה אליו ככל האפשר, בלי הסתרה ובלי ריחוק. ובאמת, זהו המצב האידיאלי בין אוהבים: להיות קרובים תמיד.

אכן, יש אמת במה שמרגישים שעדיף להיות רחוק כדי לעורר געגועים וחשק. בשביל שיהיה התחדשות בכל פעם. זה כנראה כי עדיין איננו מספיק בטוחים בעצמנו בקשר הזה, ואנו חוששים שאם נהיה קרובים מדי אולי נאבד את החשק, האהבה והגעגועים.

אבל רבנו בעצמו אמר: "אני רוצה להישאר ביניכם". הוא רוצה קרבה. שנגיע למצב שבו נהיה בטוחים באהבה שבינינו, שזו תהיה אהבה אמיתית שאינה נשחקת גם כאשר נמצאים קרובים ורגילים זה לזה. כאשר יש אהבה אמיתית - הקרוב הוא המתוק. יהי רצון שנזכה להוכיח לעצמנו כמה אנחנו אוהבים וזקוקים לקרבתו בכל רגע, ושאיננו צריכים ריחוק כדי להמשיך לאהוב.

וצריך לחשוב על זה היטב. קשה לשמוע אנשים אומרים שדווקא המרחק הוא "מה שעושה להם את זה", כאילו הקדושה היא דבר שמכביד כאשר הוא קרוב, וכאילו מדובר באיזה אח מעצבן שככל שהוא רחוק יותר - כך הוא מתוק יותר. הסיבה שרבי נחמן נקבר באומן ולא בארץ ישראל ולא בלעמברג, הייתה כדי להיות קרוב לאנשיו שחיו אז באזור אומן. "אני רוצה להישאר ביניכם".

את בית המקדש לא יבנו באוסטרליה כדי שיהיה "רחוק מתוק". כשאתה אוהב מישהו - אתה רוצה אותו קרוב אליך. ואם זו אהבה אמיתית, הוא לא ישעמם אותך אף פעם. הוא ירגש אותך בכל פעם מחדש. לכן כדאי לחשוב לפני שאומרים שהמרחק הוא מה שעושה את הגעגוע. עמוק בפנים אנחנו יודעים שכאשר רבנו יהיה בארץ ישראל, הציון שלו לא יהיה משעמם ולא יאבד את כוחו. בכל פעם מחדש תהיה התרגשות, התחזקות וגעגוע. כי זו אהבה אמיתית - שלו אלינו ושלנו אליו. והכי מתוק - להיות קרוב.

שנינו במסכת בבא מציעא דף קיז. שפירש רב או תלמידיו מה שכתוב בתורה הקדושה "ברוך אתה בעיר" שיהא ביתך סמוך לבית הכנסת. זה נקרא ברכה. אין עניין להיות רחוק. ורבנו ביקש "אני רוצה להישאר ביניכם"

להגיע לרבנו ברגל

רבי נתן מספר בחיי מוהר"ן שרבנו הקפיד על כך שאנשיו נוסעים אליו בעגלות ואינם באים אליו ברגל, ורבי נתן עצמו, לאחר ששמע זאת, השתוקק לכך וזכה ללכת אליו ברגל שלוש פעמים. גם רבי נפתלי ואחרים מאנשי שלומנו עשו כן.

וזה לשונו: "כְּשֶׁהָיִיתִי בְּנֶעמְרוֹב וְהָיָה דַּרְכִּי לִנְסֹעַ אֵלָיו זַ"ל לִבְּרֶסְלֶב. פַּעַם אַחַת סִפְּרוּ לִי בִּשְׁמוֹ שֶׁאָמַר וְהִקְפִּיד עַל שֶׁנּוֹסְעִים אֵלָיו בַּעֲגָלוֹת, וְאֵין הוֹלְכִים אֵלָיו רַגְלִי... וְזָכִיתִי לֵילֵךְ אֵלָיו בְּרַגְלִי שָׁלֹשׁ פְּעָמִים... וְכֵן חֲבֵרִי רַבִּי נַפְתָּלִי הָלַךְ גַּם כֵּן בְּרַגְלָיו... וּשְׁאָר הַחֲבֵרִים הָיוּ בָּהֶם כַּמָּה עֲנִיִּים שֶׁהָלְכוּ כַּמָּה פְּעָמִים אֵלָיו בְּרַגְלֵיהֶם דֶּרֶךְ רָחוֹק, אַשְׁרֵיהֶם אַשְׁרֵי חֶלְקָם".

ובהמשך: "שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁאָמַר עַל אֶחָד שֶׁבָּא אֵלָיו רַגְלִי... כְּשֶׁאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל הוֹלֵךְ לְהַצַּדִּיק פַּרְסָה וְיוֹתֵר, כַּמָּה וְכַמָּה יִזְכֶּה עַל יְדֵי זֶה, עַיִן לֹא רָאֲתָה".

כלומר, אם רוצים טרחה ויגיעה (מסע, הרפתקה) כדי להגיע לצדיק, לרבנו כבר היה מנהג ברור מאוד: ללכת אליו ברגל.

דווקא המציאות של אומן כיום מונעת את המנהג הזה. עוברים טיסה, גבולות, מזוודות, נסיעות, מקום לינה והתארגנות. אחרי כל המסע הזה, כמעט לא שייך שיקום ויאמר: עכשיו אלך ברגל עשרות או מאות קילומטרים כדי להגיע לציון. וגם מעטים מסוגלים להסתובב ברגל במדינת אוקראינה בגלל כל מיני חששות.

כלומר, הטרחה של הטיסה והנסיעה לחוץ לארץ באה למעשה על חשבון היגיעה שרבנו עצמו שיבח - ההליכה אליו ברגל. כאשר הציון יהיה בארץ ישראל, כל אדם שירצה יוכל לקיים את המנהג הזה. מי שגר בירושלים יוכל ללכת ברגל ממקום מגוריו, ומי שגר בפתח תקווה, בצפת או במקום אחר יוכל לבחור כמה מן הדרך לעשות ברגל, ולהגיע אל רבנו בדרך שרבנו עצמו אהב ושיבח.

בתורה ס"א, רבנו מדבר על פגם אמונת חכמים האמיתיים שנעשה על ידי שמסמיכים רבי שאינו הגון. רבנו אומר שעל ידי הפגם הזה "מגרשין ישראל ממקומם", ורבי נתן בליקוטי הלכות, ראש חודש ז׳, מדגיש שהוא "בחינת גירוש מארץ ישראל".

ומכאן יש להבין גם לענייננו. בכל פעם שאנו צריכים להיות אצל רבנו באומן, אנו מוכרחים לצאת מארץ ישראל. יש כאן ממש בחינה של גירוש מארץ ישראל כדי להגיע אל הצדיק. ולפי התורה הנ"ל, שורש הגירוש קשור לפגם אמונת חכמים ולמפורסמים של שקר - כאשר נותנים סמכות וכוח לרבנים שאינם הגונים.

סבא ישראל ניסה לפעול להעלאת הציון לארץ ישראל על פי מה שהבין בדעת רבנו, ועל פי ההלכה ודברי חכמי ישראל. כאשר קמה נגדו התנגדות קשה, ואף אנשי ברסלב לא עמדו לימינו, הפסיק סבא לעסוק בפועל בהעלאת הציון, ממש שנה האחרונה לחייו... בשיחותיו המוקלטות אמר סבא: "רבנו לא רוצה לבוא למקום של כפירה". ועל פי תורה ס"א הדברים מקבלים משמעות ברורה: דווקא הפגיעה באמונת חכמים וההתנגדות לסבא ישראל הביאו למצב של "גירוש מארץ ישראל". אנחנו נאלצים לצאת מן הארץ ולנסוע אליו. וממילא מובן מדוע דווקא לאחר ההתנגדות אמר סבא שרבנו אינו רוצה לבוא. לפי התורה, כאשר יש פגם באמונת חכמים התוצאה היא גירוש מארץ ישראל.

אבל באותה תורה עצמה רבנו גם מגלה את התיקון. בהמשך הוא מדבר על עשיית ספרים הרבה, שעל ידי זה נמתק הדין ונעשה תיקון לפגם. ורבנו מקשר שם את הדברים גם לראש השנה של הצדיק. ואכן, לאחר שהמהלך להעלאת הציון נעצר, סבא ישראל השקיע את עיקר כוחו בהדפסת ספרי רבנו ובהפצתם בעולם.

כאשר נעשה פגם באמונת חכמים ונוצרה בחינת "גירוש מארץ ישראל", סבא פנה אל התיקון שרבנו עצמו מגלה באותה תורה - להדפיס ולהפיץ ספרים הרבה, לתקן את האמונה בחכמים האמיתיים ולהפיץ את דעת רבנו.וככל שהפגם יתוקן, כך נזכה שגם הגירוש ייפסק, ולא נצטרך עוד לצאת מארץ ישראל כדי להגיע לרבנו, אלא נזכה שרבנו עצמו יהיה בארץ ישראל.

ר' ישראל קרדונר

ר' ישראל קרדונר, במכתב ד': "תדע ידידי שכבר הייתי מוכן לנסוע לאומן לראש השנה, אך קודם הנסיעה ה' סיבב סיבה טובה שאקבע דירתי במירון להשתדל לייסד החבורה של חצות. אמנם אי אפשר להעלות על הכתב גודל געגועי ותשוקתי להשתטח על מקום חיותנו וקדושתנו ומקום גניזת רבנו הקדוש והנורא, בעיר אומן"

הדברים ברורים. מצד אחד היו לו געגועים עצומים לציונו של רבנו באומן; מצד שני, כאשר הייתה לו שליחות חשובה בארץ ישראל, להקים במירון את חבורת חצות, הוא הכריע להישאר בארץ.

כמה יהודים רוצים להגיע לאומן ופשוט אינם יכולים? יש מי שאינו יכול לעזוב את משפחתו, יש בעלי צו עיכוב יציאה, ובמציאות הנוכחית יש גם בחורי ישראל שנמנעת מהם היציאה בגלל ענייני הגיוס. אצל רבים אין מדובר ב"מניעה שצריך לשבור", אלא במציאות שאינה מאפשרת להם להגיע.

לכן העצה הפשוטה והיעילה ביותר היא להעלות את הציון לארץ ישראל, כפי ההלכה וכפי רצונו של רבנו בקבורת ארץ ישראל. ארץ ישראל היא מקומו של רבנו, ואז לא נצטרך לעזוב את הארץ כדי להגיע אליו, והמוני יהודים שכיום אינם יכולים להגיע לאומן יוכלו לזכות בציון הקדוש.

ויש הטוענים שעיקר הנחת רוח היא דווקא מן הדרך, היגיעה והמניעות להגיע לרבנו. גם דבר זה לא יאבד. יהודים מצרפת, מארצות הברית, מאנגליה ומשאר הארצות עדיין יצטרכו לטרוח ולנסוע כדי להגיע לארץ ישראל ולרבנו.

וכשבעזרת ה' כולם כבר יעלו לארץ ולא יישארו יהודים בחוץ לארץ - אז באמת תהיה לנו "בעיה": יהיה לרבנו קרוב לכולם. וגם אז, מן הסתם, יהיו פקקים, נסיעות ומניעות מספיקות למי שמחפש קצת יגיעה בדרך (או ללכת ברגל) לעשות נחת רוח לרבנו.

רבי ישראל קרדונר במכתב ג. וכן דעתי שתשים פעמיך לבוא לארצנו הקדושה.... ועל ראש השנה תוכל גם כן לנסוע לפעמים לאומן ... ובשנה הזאת אשר לא תוכל לנסוע לאומן, תקשר עצמיך לרבנו הקדוש על ידי התנא האלוקי רשב"י....

ר' ישראל קרדונר [מכתב ב' חודש מנחם אב תרס"ט] - "והנה כבר הייתי מוכן לנסוע לאומן לראש השנה, אך נסתבב לי מניעה...וב"ה שהאשה יצאה כבר מכלל סכנה, אך נשארה חלשה מאוד ואין לי יכולת לעזוב אותה בצפת, כי כל משפחתה בעיר הקודש ירושלים, וזה הוסיף לי על המניעות שלא יכולתי לנסוע על ראש השנה הזה. האמנם שמניעות כאלו אינם נחשבים למניעות כלל אצל אנשי רבנו, וגם אני בעצמי שברתי מניעות יותר גדולות ממניעות אלו. אך צריכים לידע: אין להשוות ישיבת ארץ ישראל לישיבת חוץ לארץ!!!!! כי תדעו שאור רבנו הקדוש זורח בארץ ישראל, ויש בזה סתרי נסתרות , איך שנשמת הצדיק באה תכף אחרי הסתלקותה לארץ ישראל וכו' [עיין במכתב ] אבל חס ושלום ללמוד ממני היתר ליושבי חוץ לארץ לבלי לנסוע לאומן מחמת איזו מניעה, אפילו אם המניעה היא גדולה מאוד. ועוד הייתה לי מניעה נוספת, שברוך השם קבענו בבית מדרשנו לקום בכל לילה בחצות במניין עשרה, לערוך תיקון חצות בעשרה וכו' וכולם אמרו לי שאם אני לא אהיה שם בשנה הראשונה לייסוד המניין, המניין לא יתקיים..."

הידעת? רבי נתן, בדרכו לארץ ישראל, אמר שהוא ימסור נפש עבור תיקון נשמתו כדי להגיע לארץ ישראל. הוא נסע לארץ ישראל בידיעה שהוא עלול להפסיד את ראש השנה באומן בסופו של דבר הוא לא הספיק להגיע לאומן בראש השנה, וכשהוא מתאר את המסע שלו, בשלב שהוא כותב שהוא לא יספיק להגיע לאומן בראש השנה, אינו מתאר שום הבעת צער או פספוס!!! [למרות שרבי נתן לא חוסך מלכתוב את רגשותיו במסע הזה]

במאמר הבא נבאר שלפי רבי נתן יש לצדיק עבודה מסוימת בחוץ לארץ, ועיקרה קשור לשעת המיתה והקבורה. נבאר גם שרבי נתן ידע שרבנו רצה קבורת ארץ ישראל, והוא עצמו היה רוצה שרבנו יהיה קבור בארץ ישראל, ולכן הוצרך להסביר מדוע למעשה נקבר בחוץ לארץ. ולבסוף נבאר שכל ההסברים על התיקונים הנעשים בחוץ לארץ הם הסברים למצב שנוצר בדיעבד, אך אינם סיבה למנוע את הרצון הרצוי.

רבי נתן כותב בליקוטי הלכות: "בִּפְרָט מִיתַת הַצַּדִּיקִים שֶׁבְּחוּץ לָאָרֶץ... שֶׁמּוֹסְרִים גּוּפָם שֶׁיִּקָּבֵר בְּחוּץ לָאָרֶץ, שֶׁשָּׁם יְנִיקַת הַסִּטְרָא אָחֳרָא... אֲבָל זֶה הַגּוּף הַקָּדוֹשׁ הוּא בַּעַל כֹּחַ גָּדוֹל... עַד שֶׁיִּגְמֹר הַצַּדִּיק מַה שֶּׁהִתְחִיל... עַד שֶׁיִּגְמֹר כִּרְצוֹנוֹ... שֶׁעַל-יְדֵי זֶה עִקַּר הַתִּקּוּן, שֶׁזֶּה נַעֲשֶׂה בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ דַּיְקָא... וְעַל-כֵּן שָׁם הַכֹּל יִתְתַּקְּנוּ כָּרָאוּי כָּל מִי שֶׁיִּזְכֶּה לָבוֹא לְשָׁם בְּחַיָּיו". (ליקוטי הלכות, חול המועד ד', ט"ו)

רבי נתן מסביר כאן את עניין קבורת הצדיק בחוץ לארץ, ושוב ושוב משתמש בלשון המורה על תכלית וסיום: "עד שיגמור הצדיק מה שהתחיל", "עד שיגמור כרצונו". כלומר, יש לצדיק עבודה מסוימת במקום קבורתו בחוץ לארץ, והוא עוסק בה עד שיגמור מה שהוא צריך לגמור. עוד מדגיש רבי נתן שעיקר התיקון נעשה "בשעת מיתתו דייקא".

נראה שרבי נתן שידע שרבנו רצה להיקבר בארץ ישראל, התמודד מול השאלה מדוע לא עלה בידו להיקבר בארץ ישראל, ולכן הוא הסביר את הסיבה שנקבר דווקא בחו"ל. אבל צריך הבין דבר מאוד ברור: הסיבות שלבסוף לא עלה בידו להיקבר בארץ ישראל אינם מבטלות את הרצון העיקרי להיקבר בארץ ישראל. למרות הסיבות בדיעבד, הם לא ימנעו את הרצון העיקרי, לו היה מתאפשר להיקבר בארץ ישראל.

אפשר להביא לכך משל מגלות מצרים. נגזר על ישראל להיות במצרים, וחז"ל וספרי הקבלה מבארים עניינים ותיקונים גדולים שנעשו דווקא בירידה למצרים ובשעבוד שם. אבל ברור שאותם הסברים אינם יכולים להפוך לסיבה למנוע את יציאת מצרים. נתאר לעצמנו שבשעה שמשה רבנו בא להוציא את ישראל ממצרים היו קמים חכמים ואומרים: הרי ידועים התיקונים הגדולים שנעשים דווקא בגלות מצרים, ולכן אסור לצאת ממנה. הדבר אינו מתקבל על הדעת. התיקונים מסבירים מדוע ההשגחה הביאה את ישראל למצב הזה, אבל כאשר הגיע זמן היציאה - יוצאים.

כך גם בכל מצב של גלות וצרה. גם אם יש לאדם הבנה באמונה שהקב"ה עושה הכול לטובה ושנעשים תיקונים גם מתוך מצבים קשים, אין פירוש הדבר שעליו למנוע את סיום הצרה כאשר נפתחת הדרך לצאת ממנה. כך גם לגבי משה רבנו עצמו. משה נקבר בחוץ לארץ, "מול בית פעור", וחז"ל מבארים עניינים גדולים הקשורים למקום קבורתו ולפעולתו מול פעור. אף על פי כן משה עצמו התחנן שוב ושוב להיכנס לארץ ישראל. הוא ידע היטב שיש עניינים ותיקונים במקום שבו נגזר שייקבר, ובכל זאת ביקש בכל כוחו להיכנס לארץ. הוא לא אמר: אם יש לי תיקון בחוץ לארץ, ממילא אין לי לבקש קבורת ארץ ישראל. להפך. "ואתחנן אל ה'".

מכאן מובן שהסבר על תיקונים הנעשים בחוץ לארץ אינו הופך את הקבורה שם למצב הרצוי לכתחילה. כאשר השם יתברך גוזר שהצדיק יהיה שם, אנו מאמינים שיש לכך טעמים ותיקונים. אבל כאשר נפתחת דרך על פי ההלכה להביאו לארץ ישראל, אין אותם תיקונים יכולים לשמש טענה למנוע זאת.

כך יש להבין גם את דברי רבי נתן בעניין רבנו. רבי נתן ידע שרבנו רצה להסתלק בארץ ישראל. בפועל הדבר לא התאפשר, ורבנו נקבר באומן. לכן רבי נתן הסביר את התיקונים הגדולים שנעשים דווקא על ידי קבורתו בחוץ לארץ. אבל הוא עצמו מדגיש: "עד שיגמור מה שהתחיל", "עד שיגמור כרצונו", וכן שעיקר התיקון נעשה "בשעת מיתתו דייקא". ממילא אין הכרח להבין שהתיקונים הללו מחייבים שהצדיק יישאר בחוץ לארץ לעולם. אדרבה, ייתכן שכאשר נפתחת האפשרות להעבירו לארץ ישראל, זה עצמו סימן שהעבודה שהייתה צריכה להיעשות שם הסתיימה.

כאשר ההלכה מאפשרת העלאת עצמות לארץ ישראל, ובפרט כאשר מדובר במי שרצה בעצמו להיקבר בארץ ישראל ולא זכה לכך בחייו, אנו צריכים לפעול לפי ההלכה ולפי רצון הצדיק, ולא למנוע את הדבר בטענה שאולי עדיין יש תיקונים בחוץ לארץ. התיקונים הם עניינו של השם יתברך. הוא יודע כיצד לעשותם ובאיזו דרך. ענייננו הוא לעשות את המוטל עלינו.

בעיה נפוצה מאוד כשמדברים על העלאת עצמות רבנו לארץ ישראל, היא שגם אנשים שמסכימים עם עצם העניין מתחילים מיד להשמיע דיבורים מחלישים: "האוקראינים בחיים לא יתנו", "העסקנים לא יסכימו", "אי אפשר לעשות את זה", ועוד חשבונות ומניעות שאין צורך לפרטם.

ועל דבר כזה ממש מספר רבי נתן בימי מוהרנ"ת. בדרכו לארץ ישראל המליצו לו לפגוש את רבי יוסף פרנצויז מטורנופול, יהודי עשיר שישב במקום זמן רב והכיר היטב את המציאות. במקום לחזק אותו בדרכו, אותו אדם התחיל לפרט לפניו את כל הסכנות: המלחמות, הים, הידיעות שקיבל במכתבים והסיבות שלדעתו אי אפשר כעת לנסוע לארץ ישראל.

וכך הוא כותב: "וּבִתְחִלָּה הֶחְלִישׁ דַּעְתִּי קְצָת. אֲבָל תֵּכֶף אָמַרְתִּי בְּלִבִּי: שֶׁגַּם זֶה הוּא רַק מְנִיעָה, שֶׁבָּאָה בִּשְׁבִיל הַחֵשֶׁק, כַּמְבֹאָר לְעֵיל. וְגַם סִפֵּר לִי, שֶׁהוּא מוֹנֵעַ וּמְעַכֵּב הַרְבֵּה אֲנָשִׁים שֶׁבָּאוּ לְכָאן, שֶּׁלֹא יִסְעוּ לְאֶרֶץ-יִשְֹרָאֵל, וְרָאִיתִי תֵּכֶף, שֶׁהוּא שְׁלִיחַ הַבַּעַל-דָּבָר לְעַכֵּב מֵאֶרֶץ-יִשְֹרָאֵל, וְנִפְטַרְתִּי מִמֶּנּוּ." (ימי מוהרנ"ת ב', ע"ו)

להמתין לזמן המתאים

למדתי משהו גדול, לעשו היה את הכל, לא היה אפשר לשחד אותו בכלום, אי אפשר לנצח אותו באופן שגרתי ורגיל, צריך לתפוס בזמן הנכון ואז אתה קונה אותו בנזיד עדשים!!

גם במעשה בבן מלך ובן שפחה שנתחלפו, הבן מלך האמת הצליח לקנות את הבן שפחה [שהיה בן מלך בשקר] ברגע הנכון, מכר את עצמו בשביל חתיכת לחם לעבד עולם!!!

אנחנו צריכים להיות בשפלות מול העבד כי ימלוך, מול הסטרא אחרא, הם לוקחים ולוקחים ולוקחים, אנחנו צריכים סבלנות ולייחל לרגע הזה... להכניע אותו בנזיד עדשים.!!!!

לבחור צד נכון

נניח שזו טעות להביא את רבנו לארץ... זו טעות טובה. אבל אלו שלא רוצים ולא מנסים שרבנו יהיה בארץ, ואלו שמונעים, במידה והם טועים [והם טועים] אז זו טעות מאוד מאוד חמורה ורעה!!!

יש שאומרים 'אם רבי נחמן ירצה הוא יבוא', למה לא יגידו ההפך: 'אני רוצה, אני אנסה, ואם הוא לא רוצה שלא יבוא' ....

להבין את ההפסד ולפעול בעיקר בתפילה

"כִּי עִקַּר כְּלֵי זֵינוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ הוּא הַתְּפִלָּה, וּמִשָּׁם עִקַּר חִיּוּתוֹ, וְכָל מִלְחַמְתּוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה וְכָל הַכְּבִישׁוֹת שֶׁיִּכְבֹּשׁ - הַכֹּל מִשָּׁם. (ליקוטי מוהר"ן ב') וְגַם כָּל הַגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה תְּלוּיָה בָּזֶה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "בִּבְכִי יָבוֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם", וַה' יִתְבָּרַךְ יְרַחֵם עָלֵינוּ, שֶׁנִּזְכֶּה בֶּאֱמֶת לֵילֵךְ בַּדֶּרֶךְ הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה, עַד שֶׁיְּקֻיַּם בָּנוּ מִקְרָא שֶׁכָּתוּב: "וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי", בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, אָמֵן" (השתפכות הנפש. הקדמה)

מטרתנו העיקרית לפעול בלבבות שירגישו את החיסרון וההפסד הגדול של עם ישראל והעולם כולו, כל זמן שרבנו נמצא עדיין באומן ולא בארץ ישראל.

לעורר את הלבבות להרגיש מעט מהצער שיש לרבנו הקדוש כל זמן שהציון נמצא רחוק בארץ טמאה ולא במקום שהוא חפץ להיות בו, ארץ ישראל.

לפקוח את העיניים ואת כל החושים, במה שהסתירו והעלימו מדעתנו כל השנים - הצורך והחיוב להעלאת הציון לארץ ישראל.

ומן הראוי לפעול פעולות מעשיות, לדבר על זה, לשאול על זה, למחות על זה, להצטער על זה, כמו בכל דבר ודבר שחסר לאדם, כל שכן בנושא שקשור לגאולה. ובעיקר בעיקר בעיקר להתפלל על זה מתוך כאב אמיתי.

ואין מן הראוי להשאיר את זה רק לתפילה, וכמו שאדם לא עושה זאת בעניין של פרנסה, שידוכים וחולי, שהוא כן מנסה איזו השתדלות, ואז כשלא מצליח זה מעורר אותו יותר לתפילה שזה העיקר, ורק עם התפילה הוא יצליח באמת לפעול. וכמו גם בנושא הגאולה, שמשתדלים להדפיס ולהפיץ ולעורר לבבות, לקרב את הגאולה, ולא משאירים את זה רק לתפילה, אבל כמובן לא שוכחים שהעיקר זה התפילה. כי כל הכח והרצון וההתעוררות לתפילה באים לאחר שמנסה לפעול במעשים, או כאשר באמת מרגיש הרגשות חזקות של צער וחסרון כדי להתפלל על הדבר.

כשמדברים על היחס של חסידי ברסלב לציונות ולמדינת ישראל, חשוב להפריד בין שני דברים שלעתים מתערבבים: היחס להשקפה הציונית ולמנהיגיה, והיחס לעצם שיבת עם ישראל לארץ ישראל, יישובה והקמת מסגרת יהודית בארץ.

אני, כותב החוברת, אינני חשוד באהדה לציונות. להפך, בעשור האחרון אני עצמי רואה בצורה קשה מאוד את התנהלות המדינה ומערכותיה, וזו דעתי האישית (ואין צורך להרחיב על פשעיה ומעלליה הרצחניים והזדוניים, בפרט בעשור האחרון , כל בר דעת מבין). אבל כאן אינני מבקש להעמיד את דעתי במרכז, אלא להביא את דבריהם של זקני וצדיקי ברסלב מהדורות הקודמים, ולראות כיצד הם הסתכלו על הדברים בזמן אמת.

נקודת פתיחה חשובה נמצאת במכתבו של ר' אלחנן אברהם ספקטור מזקני חסידי ברסלב בדור הקודם, נכתב בז' באדר תש"ט, זמן קצר לאחר הקמת המדינה, ונדפס ב"גנזי אבא", חלק ה', מכתב קע"ט. רבי אלחנן מביט לאחור ומזכיר שהרעיון ליישב את ארץ ישראל לא התחיל אצל הציונים החופשיים. כבר הרבה קודם לכן פעלו גדולי תורה, ובהם רבי צבי הירש קלישר ורבי אליהו גוטמכר, לעורר את עם ישראל לעלות לארץ, לרכוש אדמות ולבנות בה יישוב על טהרת הקודש.

לדבריו, הגאולה אינה מוכרחה להתחיל בדרך ניסית. הוא כותב:"הגאולה תהיה בדרך הטבע מתחילה... עם השתדלות ואתערותא דלתתא, בקניית הארץ ובעבודתה בחביבות". וכנגד אלו שחיכו לגאולה פתאומית מן השמים, הוא מביא את הדברים: "תאמר להם האמת איך יהיה סדר הגאולה: הכל בדרך הטבע".

רבי אלחנן כותב בכאב שאילו שומרי התורה היו נענים בזמן לקריאה הזאת, כל היישוב בארץ היה יכול להיבנות "על טהרת הקודש", ואף מוסיף שאז היו יכולים להינצל "הששת מיליונים מישראל... מאש הכבשונות ותאי הגזים". אבל מאחר שאנשי התורה לא הובילו את המהלך, נמסר בפועל מפעל יישוב הארץ לידי החופשיים. רבי אלחנן אינו אומר משום כך שאין ערך למה שעשו. להפך: הוא רואה במסירות הנפש שלהם ליישוב הארץ ולהצלת ישראל זכות גדולה, ואף כותב שהקב"ה העביר לידיהם את "העניין הנשגב הזה". הוא מקשר זאת לאמירה המיוחסת לרבנו: "באם אני לא יכול לגמור עסקי על ידי הגדולים - אגמור על ידי אנשים הפשוטים, חייטים וסנדלרים". כלומר, אם מי שהיו אמורים לעשות את התיקון לא עשו אותו, ההשגחה יכולה להוציא אותו לפועל באמצעות אחרים.

גם אצל רבי אברהם ב"ר נחמן אנו מוצאים יחס מורכב מאוד לציונות, בשיח שרפי קודש מובא בשמו: "היהודים הקומוניסטים תועים בשיטתם, וגם הציונים תועים כמותם, אולם טעותם של הציונים הוא לפחות בענין ארץ ישראל", ובמקום אחר הוא ממשיל אותם לאדם שבא לרדות דבש. ארץ ישראל היא הדבש, אבל יש גם דבורים שעוקצות. לדבריו, הציונים "נתפסו על ארץ ישראל", אולם "נעקצו בידי הדבורים". ואכן, ר' אברהם לא אמר שבגלל הציונים עדיף להישאר בחוץ לארץ. להפך, מובא עליו: "דיבר הרבה עם אנ"ש שישתדלו לנסוע ולעלות לדור בארץ ישראל, אף-על-פי שנמצאים שם הציונים החפשיים".

גם רבי יצחק מאיר קורמן, מחשובי חסידי ברסלב בפולין ולאחר מכן בירושלים, ראה בהחלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית אירוע גדול של ההשגחה. במכתב שכתב בכסלו תש"ח הוא מכנה את המאורע: "אתחלתא דגאולה זו", ומתאר אותו כ"חסד והישועה של ההשגחה העליונה".

גם רבי יצחק ברייטר הי"ד מלמד אותנו דבר ברור מאוד על סדר העדיפויות של חסיד ברסלב. ב"סדר היום" שלו, מיד לאחר שהוא מדבר על הקיבוץ בראש השנה, הוא כותב: "כל ימי חייו יתגעגע, ויתפלל וישתדל להתיישב בארץ ישראל, ועל כל פנים לילך בה ד' אמות... וזה עיקר נצחון דקדושה של האדם בעולם הזה". רבי יצחק ברייטר מסר נפש להגיע לקיבוץ, ואף כתב שבהיותו שם הרגיש "אוירא דארץ ישראל", ובכל זאת לא הפך את אומן לתחליף לארץ ישראל. ההוראה שלו לחסיד נשארה: להתגעגע, להתפלל ולהשתדל להתיישב בארץ ישראל עצמה.

דוגמה חריפה עוד יותר היא רבי שלמה וקסלר, מאנשי היישוב הישן בירושלים, שהיה רחוק מאוד מהציונות ואף מזוהה עם הקנאות הירושלמית. דווקא הוא כתב בעניין הנסיעה לאומן בראש השנה: "לעניות דעתי היינו לאנשי חוץ לארץ, ולא ליסע מארץ ישראל חס ושלום לחו"ל על ראש השנה..." הוא אף כתב שארץ ישראל היא "גדלות דגדלות", ושעדיפה "כת קטנה" בארץ ישראל על קיבוץ גדול בחוץ לארץ.

חשוב לציין שדעתו שלא לצאת מארץ ישראל לאומן לא התקבלה כדעה הכללית בברסלב, וצדיקי ברסלב רבים שחיו בארץ אכן נסעו לאומן. אבל די מפתיעה שאדם אנטי-ציוני מובהק, העמיד את קדושת הארץ לפני הנסיעה לחוץ לארץ.

ומכאן גם אפשר להבין צד נוסף בפעולתו של סבא ישראל להעלות את ציונו של רבנו לארץ: אם ניתן להביא את רבנו עצמו לארץ ישראל, הרי אפשר לפתור גם את המתח הזה - בין הרצון להיות אצל רבנו בראש השנה לבין היציאה מארץ הקודש.

גם ר' שמואל הורביץ, שהיה קשור בכל נפשו לרבנו ולציון באומן, לא ראה באומן תחליף לארץ ישראל. במכתב שכתב מאומן בכ' בטבת תר"צ לרבי שלמה וקסלר, הוא מתחנן שיסייעו לו לחזור לארץ וכותב: "ובפרט יליד ארץ שבודאי אצלו גלות גדול מאד להיות בחו"ל... ממש חיי אינם חיים". כלומר, הוא נמצא באומן, ליד הציון, ובכל זאת מגדיר את שהותו שם "גלות גדול מאד".

ומכאן לסבא ישראל. גם סביב יחסו של רבי ישראל דב אודסר למדינת ישראל נוצרו במשך השנים שתי תמונות שונות. יש הרואים אותו כ"ציוני", מפני קשריו עם זלמן שזר, מכתביו על יום העצמאות ויחסו למדינה; ויש המצטטים שיחות מוקלטות שבהן דיבר בחריפות רבה נגד הציונים על שאינם הולכים בדרך התורה והאמונה.

אבל אפשר להבין שאין כאן בהכרח סתירה. סבא ראה במדינה כלי שניתן לעם ישראל בהשגחה. כלי שיכול לקבץ את יהודי התפוצות בארץ ישראל, וכלי שמדבר בשם העם היהודי אל העולם. הבעיה אינה עצם הכלי אלא מה מכניסים לתוכו ומה עושים איתו. לפי ההבנה הזאת, סבא יכול היה להתנגד בחריפות לדרך שבה הציונים משתמשים במדינה, ובאותה שעה לשמוח בעצם הישועה, קיבוץ ישראל והאפשרות לתקן את הכלי ולהכניס לתוכו את אור הצדיק. ההבדל הוא בין מי שמבקש לראות את הכל נהרס כדי שמשהו חדש יתחיל, לבין מי שמאמין שאפשר וצריך לקחת את מה שההשגחה כבר נתנה ולתקן אותו מבפנים.

במכתבים של סבא ישראל הדברים מופיעים בצורה מפורשת.

ביום העצמאות העשירי, בשנת תשי"ח, כתב לזלמן שזר:

"ב"ה, יום ה' חג העצמאות בעשור תשי"ח, טבריא. לכבוד חמדת ליבי מר זלמן שזר הנעים. שלום ואור רב מהנשר הגדול ירחף עליו בכל יום תמיד לאורך ימים. הריני שולח לו את ברכתי הלבבית לחג העצמאות העשירי. ברוך שהחינו והגיענו לזמן הזה שעשה לנו נסים נגלים לעיני כל העולם, וניסים נסתרים הנעלמים מדעתינו. כן נזכה לגאולה השלמה על ידי התגלות הדעת הקדושה של צדיק האמת נ'נ'מ'ח' זכותו יגן עלנו אמן."

"על ידי קדשת ארץ ישראל זוכין לידע מרבי האמת... אם היה האדם מאמין באמת בקדושת ארץ ישראל חלק אחד מאלפי אלפים כמו שהוא באמת, בודאי היה רץ ופורח לארץ ישראל בכל כוחו ולא היה שום מונע שימנעהו."

"כל אחד מישראל יש לו איזה חלק בארץ ישראל ושם חיינו, שם קדושתינו, שם ביתנו, שם ארצנו, שם אדמתנו, שם חלקנו שם גורלינו. ובחוץ לארץ אנו גרים כאורח נטה ללון... כי אין זו אדמתינו וחלקנו כלל. ועל כן נקראת חוץ לארץ, חוץ דווקא."

ובמכתב אחר הוא כותב דברים שאינם משתמעים לשתי פנים: "עלינו לשוש ולשמוח לשיר לרנן ולזמר לאדון עולם על יום העצמאות, יום הניסים והנפלאות גדולות ונוראות אשר עשה ה' עמנו, נגילה ונשמחה בו בכל שנה ושנה, ובכל יום ובכל שעה..."

והוא ממשיך ומודה: "על הניסים ועל התשועות ועל הגבורות הנוראות שעושה עמנו לעיני כל העמים מעת שזכינו בישועת ה' לכבוש חלקינו ונחלתינו..." ומסיים בתפילה לגאולה השלמה ולבניין בית המקדש. (אב"י הנחל, מכתב קא)

נמצא אפוא שהתמונה בדורות הקודמים של ברסלב איננה פשוטה במובן הפוליטי. היו שהתנגדו לציונות בחריפות, היו שראו בהקמת המדינה "אתחלתא דגאולה", והיו שהתייחסו אליה ככלי שניתן בהשגחה אך טעון תיקון גדול. אבל בדבר אחד הקו חוזר שוב ושוב: הביקורת על הציונים לא הפכה את ארץ ישראל לפחות קדושה, ולא הפכה את חוץ לארץ לאידיאל.

העלאת נפטרים ועצמותיהם מחוץ לארץ לקבורה בארץ ישראל היא התופעה שמופיעה כבר בתורה, נזכרת בחז"ל, נדונה בדברי הראשונים ונפסקה להלכה בשולחן ערוך. לצד המקורות התורניים קיימות גם עדויות ארכאולוגיות ותעודות היסטוריות המלמדות שבמשך הדורות יהודים שחיו ונפטרו בחוץ לארץ ביקשו להגיע לאחר פטירתם לקבורה בארץ ישראל.

בדורות האחרונים, עם האפשרות לקבל אישורים לפתיחת קברים ולהעברת עצמות בין מדינות, נעשו בפועל העלאות רבות של עצמות לאחר עשרות שנים ולעיתים לאחר יותר ממאה שנה מן הקבורה הראשונה. בין המועלים היו גדולי תורה וצדיקים, רבנים, יהודים פרטיים ואף אישי ציבור.

המקור הראשון בתורה הוא יעקב אבינו. כאשר קרבו ימיו למות במצרים, השביע את יוסף: "אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי, וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם". לאחר פטירתו נחנט יעקב במצרים, יוסף ביקש רשות מפרעה, ומשם יצא מסע ההלוויה לארץ כנען: "וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן, וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה".

אצל יוסף הצדיק הדבר מפורש עוד יותר כהעלאת עצמות לאחר זמן. לפני פטירתו השביע יוסף את בני ישראל: "פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה". יוסף נפטר, נחנט והונח בארון במצרים. רק כאשר יצאו בני ישראל ממצרים נאמר: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ". העצמות עברו עם ישראל את שנות המדבר, ולאחר הכניסה לארץ נאמר: "וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם".

המכילתא מוסיפה שלא רק יוסף הועלה. - "ומנין שאף עצמות שאר השבטים העלו עמם? שנאמר 'מזה אתכם'". הועלו גם עצמות שאר השבטים. התורה מספרת על השבועה המפורשת של יוסף, אך אינה מספרת ששאר השבטים השאירו צוואה דומה, ואף על פי כן העלו גם אותם.

בחז"ל כבר נזכר הבאת נפטרים מחוץ לארץ כתופעה מוכרת. בירושלמי מסכת כתובות: "ארונות שהן באות מחוצה לארץ", ובאותו מקום מסופר גם על רב הונא ראש הגולה, שלאחר פטירתו הובא מבבל לארץ ישראל ונקבר בה. הרמב"ם מסכם את הדבר בהלכות מלכים: "ואף על פי כן גדולי החכמים היו מוליכים מתיהם לשם; צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק".

מקור חשוב במיוחד נמצא בתשובות הרמב"ם. הרמב"ם נשאל על הורים שרצו בחייהם להיקבר בארץ ישראל, או שעצמותיהם יועלו לשם לאחר מותם. לאחר פטירתם מצא אחד הבנים אדם שעלה לירושלים, מסר בידו את עצמות הוריו והם נקברו בקרבת ירושלים. הרמב"ם נשאל אם המעשה היה נכון והשיב: "מה שעשה הוא טוב מאד וכן עשו גדולי חכמי ישראל".

גם ביחס לרמב"ם עצמו קיימת מסורת על קבורתו בארץ ישראל. הרמב"ם נפטר בכ' בטבת ד'תתקס"ה, 1204, בפוסטאט שבמצרים, ומסורת ישראל מצביעה על קברו בטבריה. לפי אגדה ידועה, כמה שנים לפני פטירתו השתוקק הרמב"ם להגיע לארץ ישראל, אך הסולטאן לא אפשר לו לצאת. לפני פטירתו ציווה לתלמידיו להניח את גופתו על גמל וללכת אחריו, ובמקום שבו יעצור - שם יקברוהו. לפי אותה מסורת הלך הגמל עד טבריה, נעצר בסמוך לקבר רבי יוחנן בן זכאי, ושם נקבר הרמב"ם. לצד מסורת זו קיימת גם דעה שעצמות הרמב"ם הועברו לטבריה לאחר קבורה ראשונית במצרים. המצדדים בכך מציינים בין היתר את יחסו החיובי והמפורש של הרמב"ם עצמו להעלאת עצמות לארץ ישראל ואת דבריו: "וכן עשו גדולי חכמי ישראל". מעניין לציין שחברנו שמחה נ נח העיר שלמרות שבסביבת המקום קבורים גם רבי יוחנן בן זכאי ותנאים קדושים נוספים, סבא ישראל, כאשר סיפר על מעשה שאירע לו שם, כינה את המקום בפשטות "קבר הרמב"ם".

לצד המקורות הכתובים קיימת גם עדות ארכאולוגית רחבה למנהג ליקוט העצמות וקבורה שנייה. בחפירות בירושלים, ביהודה ובגליל נמצאו מערות קבורה רבות מתקופת בית שני ובהן גלוסקמאות - תיבות שבהן הונחו עצמות נפטרים לאחר הקבורה הראשונה. הנפטר הונח תחילה בכוך, ולאחר זמן נאספו עצמותיו והונחו בגלוסקמה.

עדות ישירה יותר להבאת נפטרים מן הגולה קיימת בבית שערים. לאחר קבורת רבי יהודה הנשיא במקום הפך בית העלמין בבית שערים למרכז קבורה חשוב ליהודי ארץ ישראל והתפוצות. בכתובות הקבורה נמצאו אנשים שהגיעו מסוריה, מחצי האי ערב וממקומות נוספים מחוץ לארץ. גם בטבריה וביפו נמצאו כתובות קבורה של אנשים שמוצאם באלכסנדריה, טרסוס, תסליה ומקומות נוספים. גם תעודות הגניזה מלמדות שהעלאת עצמות לארץ ישראל לא הייתה נחלתם של צדיקים מפורסמים בלבד.

בשנת 1006 לערך נזכרת אישה מפוסטאט שהורתה למכור חלק מנכסיה כדי לממן את העלאת עצמותיה לירושלים. בתעודה משנת 1020 נזכר יעקב בן עטא, המודה לאדם שטיפל בהעלאת עצמות אחיו מקירואן לירושלים. במסמך נוסף אלמנתו של נתן הלוי מינתה שליח לטפל בהעברת עצמות בעלה לירושלים ואף הקצתה לכך סכום כסף. במגילת אחימעץ, שנכתבה בשנת ד'תתי"ד - 1054, מתואר שמואל בן פלטיאל שהעלה את אביו ואמו לירושלים בארונות וכן את עצמות דודו רבי חננאל: "והעלה אביו ואמו בירושלים בארונות, ועצמות ר' חננאל..."

בדורות האחרונים התיעוד נעשה מפורט במיוחד. בשנת תשי"ח, 1958, הועלו מפולין עצמות הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין, מייסד ישיבת חכמי לובלין ומחולל הדף היומי. הוא נפטר ונקבר בלובלין בשנת תרצ"ד, ולאחר כרבע מאה הועלו עצמותיו ונקברו בהר המנוחות בירושלים.

בשנת תשכ"ג, 1963, הועלו מקייב עצמות רבי יוסף יוזל הורביץ, "הסבא מנובהרדוק". הוא היה קבור שם קרוב לארבעים שנה. לאחר שהתקבל היתר מן השלטונות הסובייטיים הוצאו עצמותיו והועברו לירושלים.

בשנת תש"כ, 1960, ביקש הרב יוסף שלמה כהנמן, ראש ישיבת פוניבז', לפעול להעלאת עצמות הגאון מווילנא ועצמות רבו החפץ חיים לארץ ישראל, כדי לקוברם בסמיכות לישיבת פוניבז'. אך לא יצא לפועל.

בשנת תשכ"ב, 1962, לאחר שהשלטונות בווילנא העבירו פעם נוספת את עצמות הגר"א ממקומן, כתב הרב דב שולמן בכאב על "טלטול עצמותיו של הגר"א מווילנא ממקום למקום", והביע תקווה שצאצאי הגר"א יצליחו להביאו לירושלים. וכך כתב: "ואני תפילה כי מן השמים יסייעו בעדם, כי אין לך זכות גדולה מזה להעם היושב בציון, לכל בית ישראל ולמדינת ישראל". הוא הזכיר שהגר"א עצמו ניסה בחייו לעלות לארץ ישראל אך מן השמים עיכבוהו, וראה בהעלאת עצמותיו לארץ השלמה לרצונו.

דוגמה נוספת מאותה תקופה היא העלאת עצמות החיד"א. בשנת תש"ך הועלו עצמותיו של החיד"א מאיטליה לארץ ישראל בהר המנוחות בירושלים. נערכה הלוויה גדולה ורבת משתתפים. אולם העדה החרדית פרסמה מודעות נגד ההשתתפות בהלוויה, בגלל מעורבותם של רבנים ואישים המזוהים עם המדינה. רבי אריה לוין התנגד להימנעות מהלוויה בגלל המחלוקת עם הציונים, והשתתף בה בעצמו. במכתב שכתב לאחר מכן סיפר על ההלוויה ועל ההתנגדות: "תמול היתה הלוי' של הגה"ק מרן החיד"א זצ"ל... איזה ימים מקודם היו מודעות גדולות מהבד"צ החרדים ועוד באיסור... שלא להשתתף בהלוי' מכיון שהחפשים ר"ל עם רבניהם הציונים משתתפים בזה... כמובן ג"א השתתפתי בהלוי'". כאשר בנו חשש שמא הקנאים יצערו אותו בשל השתתפותו, השיב רבי אריה שלא היה מי שמחה כנגדו, ואף היו שראו בכך קידוש השם.

גם בשנת תשכ"ד, 1964, נזכרה יוזמה של רבנים לפעול להעלאת עצמות הבעל שם טוב לארץ ישראל. גם יוזמה זו נתקלה בהתנגדות מצד חוגים שהתנגדו לכך שהדבר ייעשה במסגרת מדינת ישראל.

הדוגמאות הללו חשובות להבנת העובדה שבחלק מן המקרים ההתנגדות להעלאת עצמות צדיקים לא נבעה בהכרח מן ההלכה הנוגעת לעצם ההעלאה, אלא מהשקפה ביחס למדינת ישראל ולגורמים המדיניים שהיו שותפים למהלך.

בהמשך התרחשו בפועל שורה ארוכה של העלאות עצמות של גדולי תורה מצפון אפריקה:

הגאון רבי כלפון משה הכהן, מגדולי חכמי ג'רבה, נפטר בשנת תש"י ונקבר בג'רבה. חמישים וחמש שנה לאחר מכן, בשנת תשס"ו, הוצאו עצמותיו מקברו והועלו לירושלים, שם נקבר בהר המנוחות. רבי משה שתרוג, מראשי רבני תוניסיה, נפטר בשנת תרפ"ח. בכ"ז באדר ב' תשס"ח הועלו עצמותיו ונקברו בלוד. רבי שאול הכהן מג'רבה נפטר בשנת תר"ח - 1848. יותר ממאה ושישים שנה לאחר פטירתו הועלו עצמותיו לארץ ונקברו במושב איתן. גם עצמות רבי כליפה הכהן, שנפטר בג'רבה בשנת תרצ"ב, הועלו בשנת תשע"א ונקברו במושב איתן. באותה שנה הועלו גם עצמות רבי ציון ביתאן, חמישים ושש שנה לאחר קבורתו בג'רבה, והוא נקבר מחדש בנתיבות. בשנת תשע"ז הועלו מתוניס עצמות רבי יוסף סמאמא ונקברו בהר המנוחות בירושלים. בכסלו תשע"ח הועלו מג'רבה עצמות רבי דוד עידאן ורעייתו, ונקברו בטבריה. בשנת תשפ"ב הועלו מתוניס עצמות רבי חיים בלעיש, רבה הראשי של תוניסיה, ועצמות רעייתו, לאחר שנים ארוכות של ניסיונות לקבל אישורים. בשנת תשפ"ג, 2023, לאחר מאמצים ממושכים מול הרשויות במרוקו, הוצאו עצמות רבי יעקב בן רבי יוסף שטרית, שהיה קבור במחוז תאפילאלת, והועלו להר המנוחות בירושלים.אין מדובר אפוא במקרה אחד או שניים. בתוניסיה, בג'רבה ובמרוקו נעשו בדורות האחרונים פעולות רבות של פתיחת קברים והעלאת עצמות רבנים וצדיקים לארץ ישראל, לעיתים לאחר עשרות שנים ואף לאחר יותר ממאה שנה.

ולא רק גדולי תורה. בשנת 1970 ערכה מדינת ישראל באמצעות משרד הביטחון והרבנות הצבאית את "מבצע מארגו". במסגרת המבצע הועלו מקפריסין 163 נפטרים שנקברו שם בתקופת מחנות המעפילים, והם נקברו מחדש בבית העלמין בחיפה.

גם עשרים ושניים מנספי ספינת "אגוז", שנקברו תחילה במרוקו, הועלו בשנת תשנ"ב לישראל ונקברו מחדש בהר הרצל.

בשנת תש"ט חוקקה הכנסת חוק להעלאת עצמות ב"ז הרצל מווינה לירושלים. בשנת תש"י הועלו עצמות חנה סנש מבודפשט ונקברו בהר הרצל. בשנת 1954 הועלו מפריז ארונותיהם של הברון אדמונד דה רוטשילד ורעייתו עדה ונקברו ברמת הנדיב. בשנת תשכ"ד הועלו מארצות הברית עצמות זאב ז'בוטינסקי ורעייתו ונקברו בירושלים. ובשנת 2026 הובאו עצמות שמעון לייב ורבקה הרצל, סבו וסבתו של הרצל, ונקברו בהר הרצל.

אין צורך לייחס למקרים הללו משמעות תורנית. חשיבותם לענייננו פשוטה: מבחינה מעשית, חוקית ומדינית, פתיחת קבר בחוץ לארץ והעלאת עצמות לקבורה מחודשת בארץ ישראל היא פעולה מוכרת שנעשתה פעמים רבות.

ראוי לעשות חיבור בפני עצמו על סבא ישראל, על עניינו, אמיתותו, הסיפורים עליו, ובעיקר על אמיתות הפתק שקיבל מרבי נחמן. יש עוד המון חומר, וכאן הבאתי רק מעט ממה שהיה כתוב אצלי, אבל גם מהמעט הזה אפשר להבין מי היה רבי ישראל דב אודסר, וממילא להבין מדוע ראוי שלא יהיו לנו ספקות בעניין שהוא עצמו פעל עליו - העלאת ציון רבנו לארץ ישראל.

בצעירותו קיבל פתק משמים, מרבי נחמן. הפתק נשמר בדרך פלא במשך למעלה משישים שנה. רבי ישראל החזיק בו מגיל עשרים וחמש ועד גיל שיבה, לא בתוך כספת אלא בכיס המעיל או בתוך הכובע, במשך שנים של עוני, מלחמות, טלטולים ותקופות קשות. כל אותו הזמן הוא שמר בסוד גם את הפתק וגם את המסר העצום שבו, רבי נחמן כותב לו: "תלמידי היקר" "ועליך אמרתי האש שלי תוקד עד ביאת המשיח". כמעט שלא גילה אותו אלא ליחידי סגולה. אחד מהם היה רבי יצחק ברייטר מפולין, שביקש מרבי ישראל שישלח לו את הפתק כדי לראותו. רבי ישראל בתמימותו שלח את הפתק בדואר מארץ ישראל לפולין, בתקופה קשה מאוד באירופה, והפתק הגיע אליו וחזר לישראל בשלום. וזה פרט אחד מתוך סיפור מופלא של שמירת הפתק.

הסבא היה בן עשרים וחמש כאשר קיבל את הפתק. לנו אולי דרושות הוכחות וראיות, אבל לו היה ברור כשמש שהפתק מרבי נחמן. לאחר שנשבר מאוד מכך שהוא אכל בצום י"ז בתמוז, דבר שלא סיפר לאיש, במשך מספר ימים הוא היה חולה מהעצבות והדכאון, עד שלפתע שמע במחשבתו קול שאומר לו לגשת אל הארון שנמצא בחדר הסמוך לקבר רבי מאיר מעל הנס, לפתוח ספר ליקוטי הלכות ושם ימצא רפואה לנפשו. הוא ניגש לשם פתח את הספר ומצא את הפתק, וברגע שקרא אותו קיבל חיות והתעוררות שהקימה אותו ממש ממוות לחיים. כתוב בפתק בין היתר: "בסימן י"ז בתמוז יאמרו שאינך מתענה" - סימן על דבר שאף אדם בעולם לא ידע עליו מלבדו.

לפני הסתלקותו - אמר רבנו לתלמידיו שהם נשארים שבורים כחרס הנשבר, ולא כפי שרצה לעשות מהם צדיקים גדולים עם שכל שבכמה דורות לא היה כמותו, מחמת הקטרוגים והמחלוקת. רבי נתן שאל אותו: מה יהיה עם כל מה שרצה לעשות, ורבנו השיב: "אני לא גמרתי? אני גמרתי ואגמור", והוסיף: "האש שלי תוקד עד ביאת המשיח". רבנו מנחם את אנשיו שהעניין שלו לא ייפסק, שהוא עוד יגמור כרצונו והאש שלו תמשיך לבעור. והנה בפתק הוא מכוון את אותו דיבור אל רבי ישראל: "ועליך אמרתי האש שלי תוקד עד ביאת המשיח". וגם מכנה אותו "תלמידי היקר". כלומר, הפתק נותן לנו איתות ברור על ההמשכיות של האש של רבנו דרך רבי ישראל.

פתק מן השמים אינו דבר שלא נשמע במסורת ישראל. מובאים מקרים כאלה אצל צדיקים ובמקורות. מסופר גם על רבי יוסף מפולנאה שקיבל מן השמים פתק מהבעל שם טוב עם מסר ברור, ובספר "אמרי פנחס" מסופר שבקהילת ויז'ניץ היו אנשים שחלקו על ספרי הרב מפולנאה, והוכיחו אותם בלשון חריפה: "היאך לא יראתם לחלוק על איש שנפל לו פתקא מן השמים בעניין הנסיעה לארץ ישראל", ואף אמרו להם שתקנתם שילכו על קברו, יפייסו אותו ויכבדו את ספריו. וכן מסופר על הבעל שם טוב, שכאשר חלקו על כשרות סוכתו, נמצאה בידו פתקא שבה נכתב: "סוכה זו של הרב ישראל הבעל שם טוב כשרה, נאום מט"ט שר הפנים". הפתק נשמר אחר כך בירושה ואף השתמשו בו כסגולה לרפואה.

אבל כאן עולה שאלה נוקבת מאוד: אם רבי ישראל קיבל את הפתק כבר בגיל עשרים וחמש, ובו מסר שאומר לו "ועליך אמרתי", מדוע הוא לא פרסם אותו מיד? למה לא הודיע לכולם מה קיבל? הרי אילו היה מפרסם את הפתק בגיל צעיר, בתוך כמה שנים היו יכולים להתקבץ סביבו חסידים רבים, להקים תנועה יציבה ואמיתית, ולהציל חלק גדול מן הבלבול שנוצר במשך השנים מריבוי רבנים, קהילות וכתות. אם היה מתחיל בכך בגיל שלושים או ארבעים, אולי כל המפה של ברסלב הייתה נראית היום אחרת.

התשובה פשוטה: רבי ישראל פחד מאוד מן הכבוד והפרסום. כל ימיו ברח מזה. אפילו כאשר הפרסום שלו היה יכול להביא תועלת גדולה, הוא חשש למשוך אנשים לעצמו. הוא העדיף לחטט רגליים, לעבוד קשה בהפצה, להדפיס ולהפיץ את דברי רבנו, אבל לא לבנות סביב עצמו חצר ולא להכריז על עצמו כמנהיג. במשך שישים שנה הוא נשא את הפתק ואת המסר שבו בתוך עצמו, ורק בזקנותו, כאשר כבר היה נקי מכל חיפוש אחר כבוד ופרסום, התחיל לגלות אותו ולהשאיר את המסר לדור הבא.

וזה היה רבי ישראל כל ימיו: לא ביקש שלטון, לא חיפש להיות אדמו"ר, לא תפס לאף אחד מקום ולא ביקש כלום לעצמו. כל רצונו היה שרבי נחמן יהיה קרוב לעם ישראל - בלב, בדעת, בספרים ובהפצה. וכן, גם בגוף: הוא רצה שציון רבי נחמן יהיה בארץ ישראל. הוא פעל בפועל להעלאת הציון, כפי שכבר העלו צדיקים אחרים לקבורה בארץ ישראל, וכפי ההלכה, ובפרט כאשר מדובר בצדיק שרצה קבורת ארץ ישראל ושיש עניין גדול לבוא לקברו, עד שהמוני יהודים נוסעים אליו עד אוקראינה.

ומשום מה דווקא העניין הזה כמעט נאטם מן המוח והלב. שוכחים שיש את הצדיק רבי ישראל דב אודסר, שקיבל מרבנו "תלמידי היקר", "ועליך אמרתי האש שלי תוקד עד ביאת המשיח".בחייו הוא לא חיפש לפרסם את עצמו, אבל היום, לאחר הסתלקותו, כאשר רואים יותר ויותר את גודל עבודתו, מסירות נפשו, ההדפסה וההפצה, וכמה אנשים עוזבים את השקר ומגלים את הצדיק האמיתי הזה - אולי הגיע הזמן לפתוח את הלב גם לעניין שהוא עצמו התחיל לפעול עליו לקראת סוף ימיו: להעלות את ציון רבי נחמן לארץ ישראל.

ר' אברהם בן ר' נחמן, מחבר "כוכבי אור" ועוד, העתיק בספרו "ביאור הליקוטים" חלק ממכתב שכתב לחברו, שהיה ביניהם דין ודברים בעניין הנסיעה לארץ ישראל. באותו הזמן כבר נפתחה יותר האפשרות להגיע לארץ ישראל, בניגוד לימי רבנו ורבי נתן, שהיו בהם מלחמות, סכנות בדרכים וספינות פחות בטוחות. ר' אברהם סבר שעל פי דעת רבנו צריך לנסוע לארץ ישראל ולהשתקע בה, ואילו חברו סבר שצריך להישאר באזור רוסיה, כדי להיות קרובים לציון רבנו, שאמר: "אני רוצה להישאר ביניכם".

וכך כותב ר' אברהם: "אין ביכולתי ועניות דעתי לברר ולקבוע ההלכה כמותו..." וממשיך: "כי מה נעשה בבוא הגאולה הכללית?" כלומר, כאשר יגיע קיבוץ הגלויות וכל ישראל יעלו לארץ ישראל, האם נאמר שמי שעולה לארץ מתרחק מרבנו? ועל זה הוא כותב: "הס מלהזכיר ולאמור דבר כזה! שאין לו שחר!"

ומבאר מדוע רבנו לא נסע להיקבר בארץ ישראל: "כי כל זה דיבר ואמר מחמת שמעוצם הסכנה שנסתכנו אז מאוד רובם ככולם של הנוסעים לארץ ישראל, ידע ברור כאור היום, שלא יתעורר גם אחד מעיר לנסוע לשם על קברו הקדוש." כלומר, רבנו לא ויתר על קבורת ארץ ישראל מפני שאומן עדיפה, אלא מפני שבאותם ימים כמעט לא הייתה אפשרות שאנשיו יגיעו לקברו שם.

ר' אברהם מוכיח זאת גם מן המציאות: "בהראש השנה בימי חייו הקדושים באו אליו לאומן על ראש השנה האחרון לערך חמש או שש מאות אנשים, ואחר כך בראש השנה הראשון שאחר הסתלקותו הקדושה..לא היו רק ערך ששים אנשים ולא יותר." ואם אפילו כשהיה קבור קרוב לאנשיו רבים לא הגיעו "ואלפי אלפים קל וחומר, שאם היה נוסע לארץ ישראל להסתלק שם... וברבות הזמן היה נשכח הדבר לגמרי." כלומר, אומן הייתה בחירה בשביל שעניינו לא יישכח ושאנשיו יוכלו להגיע אליו.

ואז מתאר ר' אברהם כיצד המציאות השתנתה: "ובאלה הימים... נתן לנו השם יתברך את הדרך ונתיבה בנפלאות שלא היו מעולם!... והדרך כבוש ותמידי, עד שיש ביכולתו לנסוע ולבוא ברצוא ושוב גם משם לאומאן לימי ראש השנה הקדושים." ברגע שהדרך לארץ ישראל נעשתה אפשרית, הוא אומר בפשטות: צריכים לעלות לארץ ישראל, ומשם לנסוע לאומן.

ואז הוא תמה על חברו: "ואיך נכנה ונקרא בשם פירוד והרחקה מאדמו"ר הקדוש ז"ל, להיושב בארץ עיר אלקינו?! ונכנה ונקרא בשם 'קירוב ודביקות לאדמו"ר ז"ל' להיושב בארץ העממים??!!" כלומר, לא ייתכן לקרוא למגורים בארץ ישראל "ריחוק מרבנו" ולמגורים בארץ העמים "קירוב לרבנו".

בהמשך מבאר ר' אברהם את גדולת ציון רבנו ואת הקשר שבין הצדיק לנשמות ישראל, וכותב: "הוכרח גם אדמו"ר ז"ל בעצמו למסור את נפשו לנסוע ולבוא ולקבוע שם מקומו לנצח." כלומר, רבנו קבע את מקומו במקום שבו יוכלו אנשיו להגיע אליו. אבל מיד אחר כך הוא כותב: "וכל אשר יצא משם לא הייתה זולת על דעת לחזור ולבא לשם עם כל נפשות ישראל... ולא להשתקע בחוץ לארץ בתמידות!"

ובהמשך הדברים מפורשים עוד יותר: "שלפי שעה לבד הוא רועה בברסלב ושאר מקומות, אבל מקומו האמיתי והנצחי הוא בארצו ועירו לבד." כלומר, ארץ ישראל היא מקומו האמיתי והנצחי של רבנו - "המקום שלי הוא רק ארץ ישראל". ועוד כותב: "וכן נשמע מפי רבי נתן ז"ל, שגם כל פטירתו לא הייתה זולת בסיבת הדחיה מפני השעה וכו' וכו'." כלומר, גם הסתלקותו בטרם עת הייתה בבחינת "דחיה מפני השעה".

ומסיים ר' אברהם: "כי נשמת משה משיח נמצא בארץ ישראל ובחוץ לארץ, ועיקר מקומו, במקום הקודש." וכן: "בארץ ישראל אותיות ר'ב'י', ובחוץ לארץ ר'י'ב', אבל העיקר, הוא לבוא מאותיות ריב לאותיות רבי." עד כאן המכתב.

בשולחן ערוך (יו"ד סי' שס"ג ס"א) לגבי פינוי קבר: "כדי לקברו בארץ ישראל - מותר" (וכן בטור ולבוש ואין מי שחולק על זה).

בשו"ת מהרשד"ם (חלק יורה דעה סי' ר"ג) אחרי שהפליא לבאר כל השיטות הנאמרות בזה בחז"ל בבבלי וירושלמי, סיכם חד משמעית: שמצוה להעלות קבר לארץ ישראל!

בתשובות רבי לוי בן חביב (סי' ס"ג. והו"ד להלכה בפתחי תשובה שם סק"ב, בלית חולק) דן לגבי תלמיד חכם שסבר בחייו בפירוש שאין להעביר קבר לארץ ישראל, אף על פי כן, מצוה לבניו להעביר את קברו לארץ ישראל, "ועליהם תבוא ברכת טוב"

במהרש"א: כתב: ודאי זכות גדול הוא למי שבא גם בדור הזה לארץ ישראל, גם במותו.

וכן פסק הרמב"ם (הלכות מלכים פ"ה הלכות ט-יא) "...ואעפ"כ גדולי החכמים היו מוליכים מיתיהם לשם, צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק" (שנפטרו בחו"ל והעבירו גופתם לארץ ישראל). וזו הייתה השתוקקותם של כל הצדיקים בכל הדורות.

בשו"ת הרמב"ם [במהדו' בלאו סי' קטז, במהדו' פריימן סי' שע"ד] "שאלה: אחד מישראל שהיו לו אם ואב שהשתוקקו להיקבר בארץ ישראל, וסייע אלקים לאחד מבניהם, שלקח עמו עצמות הוריו וקברן קרוב לירושלים. היש לגנותו?, והאם עשה בזה מצוה או עבירה?. תשובה: מה שעשה הוא טוב מאוד, וכך עשו גדולי חכמי ישראל"

וכן פסק ב"אור זרוע" [הגדול סוף כרך ראשון ה' אבילות סי' תי"ט] וז"ל: "מה שפירשנו שאין להוליך את המת מעיר שיש בה בית הקברות לעיר אחרת, כל זה מדובר רק מחו"ל לחו"ל, אבל מחו"ל לארץ ישראל כן מוליכין". [וכן פסק בשמו בהגהות אשרי מועד קטן (פרק אלו מגלחין בהג"ה על דברי הרא"ש שם, סימן לט)]

וכן פסק הרמב"ן ב"תורת האדם" (שער הקבורה דפוס חדש עמוד ק"כ) שמותר לפנות המת להעלותו לקברו בארץ ישראל, וכן פסק רבנו ירוחם (נתיב כח, חלק א דף רכט ע"א) וכן פסק ר' אהרן מלוניל (אורחות חיים חלק ג' הלכות אבל סימן כד). עיי"ש, וכן כתב ב"כל בו" וכן כתב בשו"ת הרדב"ז [בד' תשובות בחלק ב', בסי' תרי"א סימן תשל"ב וסימן תשמ"א, ובתשובות כת"י סי' קצ"ז] שזה היה מנהג פשוט אצלם, להעלות מיתיהם לירושלים!!! ואין בזה משום חשש בזיון, כי נוח למת בכך!!!

וכן הסכמת האחרונים! עיין בשו"ת חלקת יעקב [לגאון ר' מרדכי יעקב ברייש זצ"ל אב"ד ציריך, ח"ג סי' קמ"ב]: שמתיר בפשטות להעלות נפטר שנקבר בחו"ל לארץ ישראל, וכתב שאין כח ביד שום חכם מחכמי הדור לומר שלא לעשות זאת!!! וכן פסק הגאון ר' משה פיינשטיין [בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"ב סי' קנ"ד],

וכן פסק ר' יואל טייטלבוים [בשו"ת דברי יואל סי' פ"ה ע"ש שמסיק] וז"ל: "לכן נראה שמי שהוא אדם כשר וגם היכולת בידו או ביד משפחתו, בהחלט יכול להביאו לארץ ישראל."

בשו"ת הר צבי להגאון ר' צבי פסח פראנק (חיו"ד סי' רע"ד) נשאל אודות המנהיג של קרלין שנפטר בארה"ב ורצו להעלותו להיקבר בארץ ישראל והיו מערערים על כך והעלה להתיר ומסיים: מצוה להביאו ולקברו בארץ ישראל ומי שמעכב [להעלותו לישראל] יחוש לנפשו שלא יהיה לו חלק בין הגורמים צער של אותו צדיק, וכל המכבד את ארץ ישראל יזכה לראות בשמחתה"

בשו"ת שבט הלוי [ח"ב סי' רז], כתב: "הנה נשאלתי בזה כבר כמה פעמים, ואין שום ספק בדבר!! שצריך לעשות כן, ומצוה יש בזה, ואלו שלא התירו, היה רק לכאלה שמאסו בארץ ישראל וחמדו ישיבת חו"ל, אף שהיתה להם אפשרות להתישב בארץ. להם הם אסרו להעביר קבר לארץ ישראל."

בשו"ת דבר יהושע [ח"ג סי' נ"ז] לומד מזוהר הקדוש [פ' תרומה דף קמא]: שמותר להעלות עצמות מי שנפטר ונקבר בחו"ל - לארץ ישראל, ובטח שזה מותר לפי התלמוד והפוסקים.

וכן פסק בשו"ת ציץ אליעזר [חי"א סי' ע"ה]. וכתב שיש ענין מיוחד לקברו בירושלים ע"פ דברי הרמב"ן. ע"פ הרמב"ם, ע"פ הרדב"ז. [ע"ש מש"כ בשם הגאון ר' יצחק פרחי]. וכן פסק בפשטות שו"ת שרידי אש (ח"ב סי' ק"ל) וכן פסק הגאון מדעברעצין [שו"ת באר משה (ח"ג סי' קע"א)]. וכן פסק הגאון ר' מנשה קליין [שו"ת משנה הלכות ח"ד קמ"ה] דמותר ומצוה איכא,

בשמונה עשרה, ברכת רצה שהוא כנגד משה רבינו מברכים: ברוך אתה ה' המחזיר שכינתו לציון."שכינתו" עם האותיות והכולל בגמטריא קבר נ נח נחמ נחמן מאומן!!!! במהרה בימינו אמן!

"קֹדֶם שֶׁנָּסַע לְבַּרְדִּיטְשׁוֹב, קִבֵּץ מִנְיָן עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים וְטָעַן לִפְנֵיהֶם עִם הַבַּעַל דָּבָר, וְאֵינִי יוֹדֵעַ הֵיטֵב עִנְיָן זֶה עַל בֻּרְיוֹ. וְאָמַר: שֶׁמֵּאָז וָהָלְאָה כָּל מַה שֶּׁרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת מַנִּיחַ עַצְמוֹ הַבַּעַל דָּבָר לְאָרְכּוֹ וּלְרָחְבּוֹ לְקַלְקְלוֹ, וּמֵחֲמַת זֶה כָּבֵד מְאֹד לַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁהוּא מְצַוֶּה, אֲבָל אַף-עַל-פִּי-כֵן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעֶזְרוֹ. וּמִי שֶׁזָּכָה לְהִתְקָרֵב אֵלָיו הָיָה רוֹאֶה קְצָת מֵעִנְיָן זֶה. וְלֹא הָיָה לְרַבֵּנוּ ז"ל שׁוּם מְנוּחָה כָּל יָמָיו, אֲפִלּוּ רֶגַע אַחַת. כִּי תָּמִיד הָיָה לוֹחֵם מִלְחֶמֶת הַשֵּׁם בְּכָל עֵת וּבְכָל רֶגַע וְכוּ', שֶׁאֲנִי זָקֵן שֶׁבִּקְדֻשָּׁה וְכוּ'"

אם את אומן המכוערת רבי נחמן הפך למקום שמרגישים בו שלווה רוחנית, אז תארו לכם איזו ארץ ישראל יפה תיהיה לנו אם רבי נחמן ישכון פה!!!!

"חכם לב יקח מצוות" [משלי] אמרו חז"ל: זה משה רבנו, שכל עם ישראל התעסקו בביזת הים [בשלל של מצרים] ואילו משה עסק בעצמות של יוסף להעלותם לארץ ישראל.

ספר המידות (ערך ממון, ח"ב אות ז) "איש ישראלי צריך להשתוקק לקבורת ארץ ישראל"

"אִם הָיוּ יוֹדְעִים הָעוֹלָם אֵיךְ הֵם צְרִיכִין אוֹתִי. הָיוּ כֻּלָּם נוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם וּמְבַקְשִׁים וּמִתְחַנְּנִים לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁאָשׁוּב לִבְרִיאוּתִי, כִּי כָּל הָעוֹלָם צְרִיכִין אוֹתִי מְאֹד מְאֹד עַד שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהֶם כְּלָל לִהְיוֹת בִּלְעָדָי".

"אולי רצון רבינו שיהיה כמו שהיה, שיהיה ראש השנה באומן (סבא צוחק), ואם זה צריך לגאולה, אז זה הגאולה, רבינו הקדוש הוא הגאולה" (שיחה מוקלטת)

שיחה מוקלטת: אנחנו לא יודעים כלום, יכול להיות פתאום, שהרוסים יתנו את העצמות לנו לירושלים, אנחנו לא יודעים

החבר: כן, הם אמרו שהם מסכימים, הם אמרו, הנשיא של אוקריינה הוא אמר שהוא מסכים

סבא: נו, מדוע לא נותן?

החבר: חסידות ברסלב ממאה שערים הם מתנגדים, הם לא רוצים להביא את רבינו הם אומרים שרבינו הוא רוצה להיות שמה

סבא: נראה...

החבר: אבל אם רבינו יהיה בכותל, יבואו מאות, מאות אלפים

סבא: לא, יבואו כל ישראל

בסוף המעשה מבן המלך ובן השפחה שנתחלפו, בסיפורי מעשיות מעשה י"א, מסופר שאחד המבחנים שנעשו לבן המלך כדי לברר אם הוא בן המלך האמיתי, היה להראות לו את הכסא, המיטה, השולחן והמנורה של המלך. הבעיה הייתה שאי אפשר היה לשבת על הכסא, וכל מי שניסה היה נרדף.

בן המלך עמד והתבונן, וראה שהבעיה אינה בדברים עצמם, אלא בכך שהם אינם עומדים כסדר. צריך רק להזיז מעט כל דבר למקומו הנכון. הוא סידר את השולחן, המנורה והמיטה, ובכסא ראה שחסרה ה"שושנה" שהייתה צריכה להיות למעלה בראשו, והיא נפלה למטה. כשהחזיר את השושנה למקומה - הכול הסתדר, והכלים התחילו לנגן ולפעול בצורה נפלאה.

ולענייננו, השושנה היא תפארת ישראל, החן והיופי של כל העולם - ציון רבנו הקדוש. אלא שה"שושנה" אינה עומדת במקומה הראוי לה, שהרי רבנו עצמו אמר: "המקום שלי הוא רק ארץ ישראל". כל עוד השושנה אינה במקומה, הסדר אינו שלם. ולכן אין סדר בעולם, עם ישראל נשלטים על ידי זרים, ויש מלחמות, אסונות ומחלות רח"ל.

צריך להחזיר את העטרה ליושנה, להחזיר את ה"שושנה" למקומה - להביא את ציון רבנו הקדוש לארץ ישראל, למקום הראוי לו. ואז, הכול יחזור לעמוד כסדר. הדברים יתחברו למקומם, הכלים יתחילו לנגן, ויתגלה סדר חדש של תיקון וגאולה. להחזיר את השושנה למקומה - ואז הכול יתחיל לנגן.

"מי שמקרב את עצמו לצדיק וקרבתו אינו בתמימות, על ידי זה נתהפך אחר כך לרודף". (ספר המדות, ערך צדיק, קנג:)

"וְעַל שַׁבַּת-קֹדֶשׁ בָּאוּ אוֹרְחִים, וְאֶחָד מֵהֶם הָיָה מֵאֶרֶץ-יִשְֹרָאֵל, וְסִפֵּר רַבֵּנוּ ז"ל עִמּוֹ מֵאֶרֶץ-יִשְֹרָאֵל, שֶׁבְּוַדַּאי בְּהֶכְרֵחַ שֶׁהָיוּ לוֹ גַּעְגּוּעִים לְאֶרֶץ-יִשְֹרָאֵל, מֵאַחַר שֶׁזָּכָה לִהְיוֹת שָׁם," (ימי מוהרנ"ת ט"ו)

קיימת מודעות עצומה לנסיעה לאומן, כמעט אין מודעות לאפשרות של העלאת הציון. חלק גדול מזה נובע מהווי שנבנה במשך השנים סביב אומן, ולא בהכרח מן המקורות עצמם.

הנסיעה לאומן קיבלה במשך השנים כוח עצום של געגועים, במיוחד אחרי התקופות שבהן כמעט לא היה ניתן להגיע. אומן הפכה לתופעה מסקרנת ומרגשת; בכל פעם שמגיעים לשם אנשים חדשים, אמנים ומפורסמים, נוצרת התעוררות גדולה; וכל מי שעובר את הקשיים של הנסיעה הארוכה, הכרטיסים, הגבולות, הטיסות וההתמודדות עם השלטונות, מרגיש שעבר מסע רוחני משמעותי.

לפני כל ראש השנה יש גם תמריץ עצום להביא עוד ועוד נפשות חדשות לאומן. נוצר אפילו מצב שבו לפעמים מודדים חסיד ברסלב לפי מספר הפעמים שנסע לאומן. המקום הרחוק והמנוכר, שלכמה ימים לובש מראה יהודי של חג, הפך לחלק מן ההווי הברסלבי. גם הקשיים עצמם - הכרטיסים, הדרכים, המשטרה האוקראינית והמקומיים - הפכו כמעט לחלק מהעניין.

ממילא קשה לאנשים לדמיין מציאות אחרת. כל ההווי שנבנה במשך השנים מתאים לאומן הרחוקה, ולא לציון שנמצא בארץ ישראל ונגיש ליהודים הרבה יותר. אבל צריך לזכור: ההווי הזה איננו בהכרח הדבר המקורי בברסלב. ההווי הרצוי: "אני רוצה להישאר ביניכם" " המקום שלי הוא רק ארץ ישראל"

התורה חסה על ממונם של ישראל ורבנו מאוד הקפיד על שמירת הממון ולא אוהב רשלנות, ואפילו נהג להקל בהלכה עבור זה. מאחר וניתן הלכתית וטכנית ועל פי רצון רבנו, להביא למציאות שכל מי שחפץ להגיע לרבי נחמן הרבי שלו יוכל להגיע בלי להוציא ממון רב וכו' וכו' מוכרחים לעשות זאת.

ב"ה רבי משה דוד וואלי, תלמיד חבר של הרמח"ל, כתב דרך הסטרא אחרא לעכב עבודת הקודש הצריכה מאד לא רק על ידי הגוים והחיצונים אלא דייקא על ידי יהודים ניצוצי קדושה

"בִּשְׁנַת תקס"ו הַנַּ"ל כְּשֶׁהִתְחִיל לְדַבֵּר עִמִּי מֵעִנְיַן תִּקּוּן הַנְּשָׁמוֹת שֶׁהוּא עוֹסֵק שֶׁהוּא עִנְיַן בַּעַל הַשָּׂדֶה וְכוּ' כַּנַּ"ל אָז אָמַר לִי בִּזְלַאטִיפָּאלְיֶע: "נוֹדַע לִי קְצָת מִזֶּה". שֶׁאָז הִתְחִיל לֵידַע קְצָת מֵעִנְיַן זֶה שֶׁל הַבַּעַל הַשָּׂדֶה. וְהַמּוּבָן מִדְּבָרָיו שֶׁאָז הִתְחִיל לֵידַע וְהָעִקָּר יוֹדֵעַ עַכְשָׁו וכו'" (חיי מוהר"ן נסיעתו לנאווריטש. וכו' ב.)

רואים שכבר בשנת תקס"ו, ארבע שנים לפני שנסע לאומן כדי להסתלק שם, רבנו ידע מהעסק של תיקון הנשמות. ומה שהוא אמר שרצונו להסתלק בארץ ישראל וכו' ושהמקום שלו הוא רק ארץ ישראל וכו' זה נאמר הרבה אחרי. זאת אומרת שהוא רצה להקבר בארץ ישראל והמקום שלו רק ארץ ישראל גם בעסק תיקון הנשמות, שהעסק הזה אינו תלוי באומן.

"עַל יְדֵי כָּל יְגִיעָה וְחִפּוּשׂ כְּבָר מָצָא הַרְבֵּה"

"עִקָּר הָאוֹרַח וְהַדֶּרֶךְ שֶׁהוֹלְכִין בְּכָל מָקוֹם בְּגַשְׁמִיּוּת וְרוּחְנִיּות הַכֹּל הוּא לָבֹא לְאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל כַּנִּשְׁמַע מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ כִּי שָׁם עִקָּר הַמְּנוּחָה וְהַנַּחֲלָה". (ליקוטי הלכות גזילה ה, כט)

בספר חיי מוהרן קפ"ח, כתוב: שבדרך לאומן (כשהלך בשביל להסתלק שם) רבנו אומר לרבי נתן: "השם יתברך גומר תמיד. תמיד זה ארץ ישראל, כמו שכתוב: ארץ אשר תמיד השם אלוקיך בה".